צהריים. האוויר נצץ מחום, החנות הריחה מצבע, ברזל ועץ ישן.
אלכסיי סרגייביץ’, בעל חנות החומרה אפור השיער, סידר מחדש קופסאות מסמרים באופן שגרתי, כשלפתע הדלת חרקה חרישית.
כלב עמד בפתח. רזה, מאובק, עם צדדים שרוטים ועיניים עייפות.
בפיו היה גור קטן, גוש מלוכלך, בקושי זז.
הכלב התקרב, הניח את הגור בזהירות על הרצפה, והתרחק, כאילו חיכה למשהו.
דקה לאחר מכן, הוא חזר – עם עוד אחד. ואז שלישי.
ובכל פעם – דרך אותה דלת, לאותו אדם.
אלכסיי קפא. הוא הכיר את הכלב הזה. הוא גר מאחורי החנות, ניזון משאריות. לפעמים הוא זרק לו עצם או לחם. אבל היום… הוא לא בא לאכול.
הוא בא לבקש עזרה.
בהתחלה, הזקן רצה לזרוק אותה – לא כי ריחם עליה, אלא כי פחד שלא יוכל להתמודד עם זה. אבל כשהכלב ערם את כל הגורים לערימה וישב לידו, מביט לו ישר בעיניים, הוא הבין שאין לו שום זכות להסתובב.
הגורים צווחו, שרטו ברצפה, מחפשים את אמם. אלכסיי הביא שמיכה ישנה, חלב וסמרטוט חם. הוא האכיל את הגורים בטפטפת וניגב את פניהם. והכלב ישב ליד הדלת – זהיר אך רגוע.
מאוחר יותר התברר: היא הייתה שייכת לאישה זקנה בודדה מכפר סמוך. הכלב נשמר כבול וכמעט ולא אכיל. איש לא ציפה לגורים.
ובכל זאת, היא בחרה – לבטוח באיש שלפחות פעם אחת נתן לה עצם ומעולם לא שלח אותה משם.
באותו ערב, אלכסיי הביא אליה את הגורים. היא מיהרה אליהם, ליקקה כל אחד מהם וחיבקה אותם קרוב. ואז היא ניגשה אל האיש. היא הורידה את ראשה… והשתחווה בשקט.
לא בקשה. לא פחד. הכרת תודה.
הכל השתנה מאז.
החנות התעוררה לחיים – גורים רצו על הרצפה, צווחו, חטפו קופסאות אגוזים.
לקוחות צחקו, הנכדה ליסה הביאה קערות מים וקראה להם חברים.
הכלב ביקר בלילה – עייף אך מאושר. תמיד עוזב בשקט, משאיר אחריו את ריח האבק והדשא.
אלכסיי שמר שניים לעצמו – פושקה ואוגולקה. אחד היה טוב לב, השני רציני. הם גדלו, שמרו על החנות, קיבלו את פני האנשים בפתח.
ובכל פעם שהזקן הביט בעיניהם, הוא ראה את אותה אם מאובקת שבאה אליו פעם עם אמון ותקווה.
הזמן חלף. הגורים גדלו. והאם חזרה – בפעם האחרונה.
לאט, בקושי. היא שכבה ליד הסף, מביטה בילדיה.
ולמשך זמן רב, רב, היא הסתכלה על אלכסיי.
ואז היא קמה בשקט והלכה אל השקיעה.
“תודה,” הוא לחש אחריה. “אני אדאג להם.”
והוא החזיק מעמד.
כי לפעמים אפילו חיה חסרת בית יודעת: אדם אמיתי הוא לא מישהו שנותן לך אוכל.
אלא מישהו שלוקח אחריות על חייו של מישהו אחר.