כאשר דיוויד ואמילי יצאו לאמץ ילד, הם הונעו על ידי הרצון להרחיב את משפחתם ולמצוא אח או אחות לבתו בת החמש, סופיה, של דיוויד. בעוד שאמילי אהבה את סופיה כמו את בתה, היא השתוקקה לילד שתוכל לגדל כבר מההתחלה. חיפושם הוביל אותם לבית יתומים מקומי, שם שררה אווירה של תקווה ודממה כבדה של ילדים ממתינים. הם קיוו לקשר אך לא היו מוכנים כלל להלם שציפה להם בחדר המשחקים.
בעוד שצפתה בילדים, ניגשה אל דיוויד ילדה קטנה בשם אנג’ל, שדמתה באופן בולט לסופיה. הדמיון חרג מעבר לתווי פנים; היה לה בדיוק אותו שיער חום-דבש ואותן גומות חן עמוקות. ההלם האמיתי הגיע כאשר דיוויד הבחין בכתם לידה בצורת סהר על פרק כף ידו של אנג’ל – מקביל זהה לזה שהיה לסופיה. דיוויד נדהם לגלות ש”אנג’ל” היה השם שאשתו לשעבר ליסה בחרה פעם לילדם השני, מה שעורר גל של חשד וחוסר אמון.
דיוויד, שדרש תשובות, התקשר לאשתו לשעבר והתעמת איתה בנוגע לילדה בבית היתומים. ליסה נשברה והתוודתה על סוד שמור זמן רב: היא אכן ילדה תאומים אך הרגישה כלכלית ורגשית שאינה מסוגלת לטפל בשניהם. היא מסרה את סופיה לדיוויד לחיים טובים יותר, תוך שהיא מכניסה את אנג’ל למערכת, בתקווה שיום אחד תחזיר אותה, אך מעולם לא מצאה את היציבות הדרושה. דיוויד זעם על ההונאה אך ידע מיד שיש רק דרך אחת קדימה – הוא יחזיר את בתו הביתה.
תהליך האימוץ התקדם במהירות בתמיכת צוות בית היתומים, שזיהה את הצורך הייחודי והביולוגי באיחוד האחים. כאשר הגיע סוף סוף היום שבו אנג’ל תוחזר הביתה, האיחוד היה לא פחות מנס. סופיה, שתחילה הייתה מבולבלת מ”תמונת המראה” שלפניה, חיבקה אינסטינקטיבית את אחותה. שתי הבנות החלו מיד להתחבר על רקע תווי הפנים המשותפים שלהן, ובסופו של דבר מילאו את החלל שאף אחת מהן לא ידעה על קיומו.
שנים לאחר מכן, ביתן מוגדר על ידי הקשר הבלתי נפרד של התאומים והתא המשפחתי השלם שדיוויד ואמילי עבדו כל כך קשה לבנות. אמילי מצאה את הסיפוק שחיפשה באמהות, והבנות גדלו כשהן חולקות סודות והרפתקאות שרק תאומות יכולות להבין באמת. סיפורן משמש כתזכורת עמוקה לכך שמשפחה מוגדרת הן על ידי הדם המקשר בינינו והן על ידי ההחלטה המודעת לאהוב ולהגן זה על זה גם בנסיבות הכי בלתי צפויות.