המספרת ביקרה יחד עם בתה בת השש-עשרה בהופעה מוזיקלית, וזיהתה בקהל שבאצטדיון את אהוב נעוריה לשעבר מהתיכון. כשיצאה מהאולם המרכזי בדרכה לעבר דוכני המכירות, השניים נפגשו ליד דוכני האוכל ושוחחו על הבטחה שנתנו זה לזו עשרים ואחת שנים קודם לכן: להיפגש שוב אם שניהם יישארו פנויים. הוא סיפר שבמהלך חופשת החורף, שלושה ימים לפני חג המולד, הוא נסע ישירות לבית הוריה, שם אביה פתח לו את הדלת כשהוא לבוש בסווטשירט אפור של האוניברסיטה.
אביה הורה לו לעזוב וטען שבתו נמצאת בפנים עם בן זוג חדש ואינה מעוניינת בשום קשר נוסף. למעשה, המספרת עבדה באותו ערב במשמרת מאוחרת בחנות ספרים סמוכה. שנים לאחר מכן, זמן קצר לפני מותו, אביה ביקש ממנה סליחה על החלטות שקיבל בשמה – אמירה שהיא קישרה בתחילה למריבה סביב עלונים על מעבר לאוניברסיטה אחרת, שנמצאו בחדרה.
לאחר שההופעה הסתיימה, המספרת בדקה פתק עם מספרי טלפון שנמסר לה והכניסה אותו לתיקה. בינתיים, בתה עברה על המסמכים עבור שתי אפשרויות לתוכנית אמנות בקיץ: תוכנית יום מקומית ותוכנית פנימייה רחוקה יותר, שדרשה מזוודות וציוד לנסיעה וכן דמי הרשמה. המספרת ביטלה אפשרות שהוזמנה מראש עבור התוכנית המקומית ומסרה לבתה ישירות את שני סטים של טפסי ההרשמה המודפסים.
הבת בחרה בתוכנית האמנות המרוחקת והחלה לארגן את ציוד הנסיעה שלה ולארוז מזוודות. שבוע לאחר ההופעה הוציאה המספרת את הפתק עם מספר הטלפון מתיקה והתקשרה אליו, מה שהוביל לפגישה בבית קפה בשכונה. הם ישבו ליד שולחן קטן בבית הקפה ונשארו שם עד שהעובדים החלו, לקראת שעת הסגירה, לערום את כיסאות העץ ברחבי המקום.
המספרת העמיסה לתא המטען ולמושבים האחוריים של מכוניתה מזוודות, מצעים ואספקה לקראת הנסיעה למוסד האמנות המרוחק. בזמן שנהגה במכונית העמוסה על הכביש המהיר, היא הביטה הצידה וראתה את בתה ישנה במושב הנוסע, כשהיא חובשת אוזניות גדולות שמכסות את האוזניים.