בגיל 67, אלינור, אלמנה, יצאה לטיול הסולו הראשון שלה למלטה, נחושה לאמץ את החיים ולומר „כן“ לכל חוויה חדשה. במהלך הטיול היא פגשה את דייוויד, גבר מבוגר ומקסים, שחשה כלפיו משיכה מיידית. הרומן ביניהם נראה כמו צירוף מקרים יפהפה שנועד לקרות, עד שאלינור שמעה במקרה את דייוויד משוחח עם בתו קלרה בחצר הפנימית של מסעדה. לתדהמתה, היא גילתה שדייוויד זיהה אותה מראש ושכל המפגש ביניהם תוכנן בקפידה.
דייוויד הודה שאשתו המנוחה ניהלה במשך אחת־עשרה שנים רומן סודי עם בעלה המנוח של אלינור, מייקל. לאחר שמצא מקום מסתור ובו מכתבים – כולל וידוי שמייקל כתב לאלינור אך מעולם לא שלח –, הוא חיפש אותה במלטה כדי למצוא תשובות בנוגע לעבר. אלינור הייתה שבורה מהגילוי על הבגידה שנמשכה במשך שנים וכעסה על דייוויד משום שהתקרב אליה תחת מצג שווא. היא לקחה את המכתב וטסה הביתה, בתחושה שכל זיכרונותיה מנישואיה ומהטיול שלה הוכתמו בבגידה.
בבית, אלינור התמודדה עם האבל, שיתפה את בתה באמת הכואבת והחלה לבנות מחדש את חייה באמצעות טיפול ומטרות אישיות חדשות. אף שהרגישה נבגדת עמוקות על ידי שני הגברים, בהדרגה היא הבינה שהצמיחה האישית שלה במלטה עדיין הייתה הישג שלה בלבד, ושדייוויד היה האדם היחיד הנוסף שבאמת הבין את הכאב המורכב של מצבה. לאחר שלושה חודשים של שתיקה, היא שלחה לדייוויד מכתב ושאלה אם יוכל להכיר אותה ללא המשא של עברם של בני זוגם.
דייוויד השיב בענווה, והשניים החלו לבנות מחדש את הקשר ביניהם באיטיות, באמצעות חודשים של שיחות טלפון ובהמשך גם ביקורים, שבהם דייוויד הוכיח את כנותו ואת כבודו לגבולות שלה. שנה לאחר מכן, אלינור חזרה למלטה בתנאים שלה. דייוויד חיכה לה בשדה התעופה עם שלט משעשע, והראה שהוא מוכן לבנות מערכת יחסים אמיתית המבוססת על שקיפות ולא על סודות.
כשביקרו שוב באותה חצר פנימית של מסעדת הנמל שבה האמת נחשפה לראשונה, דייוויד ביקש מאלינור לבלות יחד את שנותיהם שנותרו, בחלוקה בין שני בתיהם. מתוך הבנה עד כמה היא החלימה וצמחה, אלינור אמרה „כן“ – לא מתוך הדחף התמים להסכים לכל דבר, אלא מתוך החלטה מודעת ושקולה להעניק לאהבה הזדמנות שנייה, בעיניים פקוחות לרווחה.