סוויטת החתונה במלון בומונט הרגישה יותר כמו גלריית מוזיאון מאשר חדר הלבשה טיפוסי. אור רך עטף את הקירות בצבע שמפניה, ומוזיקה רכה של רביעיית מיתרים ריחפה דרך פירי האוורור כמו בריזה חמימה, מביאה שלווה.
החלקתי את חצאית שמלתי – היא נתפרה בהתאמה אישית והתאימה כאילו צוירה ישירות על גופי – וניסיתי להרגיע את נשימתי. היום הייתי אמורה להתחתן עם אלכסנדר ברוטון. הכל סודר בדיוק כמעט בלתי מציאותי – היום שחלמתי עליו מאז ילדותי.
שמי אליס הרפר, בת למשפחה לונדונית משפיעה, מבורכת ומוטלה על ידי העושר שמגיע עם שמי. אבל היום לא חשבתי על הון או ירושה. רק על נדרים, על נקיטת צעדים לחיים חדשים.
אמי, מרגרט, נכנסה לחדר בשקט. היא הייתה אלגנטית בשמלת פלטינה, אבל עיניה… הן נצצו מדאגה. הייתה בהן שבריריות. ופחד.
היא לא הציע מחמאות או מילות פרידה. היא ניגשה אליי, אחזה בידי והניחה בה פיסת נייר קטנה ומקופלת. אצבעותיה היו קפואות.
לפני שהספקתי לשאול משהו, היא לחשה,
“תקראי את זה.”
כתב היד היה רועד, חפוז, כאילו נכתב באימה:
“תעמיד פנים שאת מתעלפת. עכשיו.”
צמרמורת עברה בעמוד השדרה שלי. הכל נראה אבסורדי – אלא אם כן משהו נורא באמת קורה.
מוזיקת חתונה החלה להתנגן. הדלתות נפתחו. האורחים קמו.
הלכתי קדימה – כי זה מה שעושים. כי לפעמים אתה סומך על אמא שלך, גם כשאין הסבר.
באמצע המעבר, רגליי החלו לרעוד, ליבי הלם בחוזקה. אלכסנדר עמד ליד המזבח, חיוכו רגוע מדי. בטוח מדי בעצמו.
משהו לא בסדר.
קרסתי. כל גופי פגע בשטיח, והאולם התמלא בצרחות מבוהלות.
אמי רצה ראשונה, קולה נשבר:
“הקרסול שלה! תעצרי את הטקס! תזמיני אמבולנס!”
אלכסנדר ואמו, אמיליה ברוטון, רצו גם הם, אבל לא הייתה חמלה בעיניהם.
הייתה פאניקה.
זועמת.
לא טבעית.
כזו שלא הייתה לה שום קשר לקרסול שלי.
האמבולנס הגיע במהירות מחשודה. כשהאלונקה הרימה אותי, אמיליה תפסה לפתע את זרועה של אמי:
“את לא הולכת איתה. אנחנו לוקחים אותה למרפאת המשפחה שלנו. זה המוסד הרפואי הטוב ביותר באזור.”
המילה “מוסד” פגעה בעצב.
אמי לא נסוגה. היא פשוט דחפה את דרכה אל האלונקה ועמדה לידי לפני שהדלתות נסגרו. בחוץ, אלכסנדר ואמיליה עמדו על מדרגות המלון – מתוחים, עצבניים וחשדניים בעוינות.
זה לא היה קשור לפציעה.
זה היה קשור לקריעתי מאמי.
הסירנות טבעו חצי מהצלילים, אבל דבריה של אמי חתכו את הרעש:
“לא הרסתי לך את החתונה, אליס,” היא לחשה. “הצלתי אותך.”
היא סיפרה לי מה שמעה: אלכסנדר ואמיליה, נעולים באחד החדרים, דנים בטפסים, דוחות רפואיים, ואיך היום הוא הצעד האחרון לגישה מלאה לירושתי.
התוכנית הייתה פשוטה.
ומפלצתית.
להתחתן איתו.
לקחת אותו למרפאה הפרטית שלהם.
לשכנע את ה”מומחים” שלהם שאני לא מסוגלת לנהל את הונה.
לקחת את כל מה ששייך לי.
ההבנה פשוטו כמשמעו דקרה אותי.
רכות. אכפתיות. רומנטיקה.
הכל היה הצגה.
אמי פעלה במהירות הבזק. היא התקשרה לעורך הדין של המשפחה שלנו, הנרי וולס, וקולה הפך קשה כפלדה:
“להקפיא את כל הנכסים על שם אליס. להגיש מיד בקשה לביטול כל מסמך שהיא אולי חתמה עליו היום. לחץ פוטנציאלי וכפייה רפואית.”
החתונה לא הופרעה עוד.
היא הייתה הרוסה מבחינה משפטית.
חקירת משפחת ברוטון החלה לפני שקיעת החמה.
מאוחר יותר, בבית החולים, אישר הרופא: היה לי רק נקע קל. אמי ישבה לידי, עייפה אך גמישה.
“חשבתי שהיום יהיה סיפור אהבה”, לחשתי. “אבל זו היית את… הצלת את חיי.”
היא לחצה את ידי בחוזקה.
“הייתי מזיזה את העולם לפני שאתן למישהו לקחת ממך את החופש.”
ואז הבנתי את האמת:
לא הלכתי לקראת חתונה.
נכנסתי למלכודת.
אבל בזכותה, קיבלתי משהו יקר ערך בהרבה מכל הבטחת חתונה.
הזדמנות שנייה.
והידיעה שאמי הייתה המגן שלי… הרבה לפני שהבנתי כמה אני זקוקה להגנה.