במבט ראשון, הבית הישן בפאתי פורטלנד נראה חסר ייחוד: המדרגות חרקו, האורות הבהבו, והשכנים רבו על האשפה.
אבל במשך שבועות, כולם שמו לב למשהו מטריד. בכל בוקר, אותו הדבר קרה: עורבים ישבו על אדן החלון בקומה השלישית, גרגרו ונוקרים זה את זה כאילו חיכו לאות. הם ניסו לגרש אותם שוב ושוב, אבל הם תמיד חזרו, נמשכים למשהו בלתי נראה.
דממה סמיכה שררה בדירה. האוויר הדיף ריח של תה מעופש ואבק. על השולחן היה ספל חצי גמור, כמה עיתונים מסודרים בקפידה, ושמיכה מקופלת על גב הכיסא, כאילו בעל הבית יצא רק לרגע. “כמה מוזר…” מלמל אחד השכנים כשפתח בזהירות את דלת חדר השינה.
אישה מבוגרת שכבה במיטה, ממוקמת בין כריות מסודרות להפליא. במבט ראשון, היא נראתה ישנה, אך הדממה המוחלטת הסגירה את האמת. על שידת הלילה היו מונחים משקפיה, ספר פתוח וצלחת קטנה של פירורי לחם.
נראה היה שהעורבים חזרו למקום הזה מדי יום, מונעים על ידי הרגל או זיכרון כלשהו שרק הם הבינו, אולי מחכים לאישה שנהגה להישען החוצה מהחלון ולזרוק להם לחם.
כאשר השכנים סגרו את הדלת ועזבו בדממה, ניתן היה לשמוע שוב את הגרגור המוכר מבחוץ, כאילו הציפורים עדיין נשארו נאמנות למי שלא יכול עוד לחזור.