כאשר איזבלה מור נישאה לדיוויד קולינס, היא חשבה שהיא מתחילה חיים של אהבה וחברות. במהלך חיזורם, הוא היה מקסים, קשוב ומלא הבטחות. אבל הכל השתנה מיד לאחר ירח הדבש שלהם.
חמותה, מרגרט, הבהירה מההתחלה שאיזבלה לא ראויה לבנה היחיד. היא ביקרה הכל: את הבישול שלה, את בגדיה, אפילו את אופן דיבורה.
“את אפילו לא יכולה לטגן ביצה”, היא הייתה אומרת בבוז. “לבני מגיע יותר”.
איזבלה סבלה את הכל בשתיקה. דיוויד, במקום להגן עליה, היה פשוט ממלמל בקרירות,
“אמי צודקת, בלה. את צריכה להתאמץ יותר”.
מאותו רגע, ההשפלה הפכה לשגרה. היא בישלה, ניקתה וכיבסה כמו משרתת, אבל זה אף פעם לא הספיק. דבריה של מרגרט כאבו, אבל אדישותו של דיוויד כאבה עוד יותר.
בארוחות ערב משפחתיות, איזבלה בקושי דיברה כששתיהן לעגו לה. “היא כל כך שקטה”, הייתה אומרת מרגרט. “זה בטח בגלל שאין לה שום דבר אינטליגנטי לומר”.
דיוויד היה צוחק, אדיש לעובדה שכל צחוק הרס אט אט את אהבתה של אשתו.
לילה אחד, במהלך חגיגה משפחתית גדולה, הכל הגיע לשיאו. איזבלה בקושי נגעה בכוסה כשמרגרט קמה וצעקה,
“היזהרי, איזבלה. אל תשתפרי ותביכי שוב את בני.”
צחוק מילא את השולחן. איזבלה הסמיקה.
“שתיתי רק חצי כוס,” לחשה.
דיוויד הכה את אגרופו על השולחן.
“אל תגיבי לאמא שלי!” וללא היסוס, הוא הפיל את כוס היין שלו על ראשה של איזבלה.
דממה מוחלטת השתררה. היין טפטף על שערה ושמלתה.
מרגרט חייכה בזדון.
“אולי זה ילמד אותך קצת כבוד.”
איזבלה הביטה בהם – בבעלה, בחמותה, בכל מי שצחק – ומשהו בתוכה נשבר.
היא קמה בשלווה, ניגבה את פניה ואמרה,
“תתחרטי על זה.”
בלי מילה נוספת, היא עזבה את המסעדה, והותירה את כולם המומים.
היא לא חזרה לבית שחלקה עם דיוויד. באותו לילה, היא לקחה רכבת והגיעה לאחוזה ששומרת על ידי שער גדול: בית אביה.
ריצ’רד מור היה איש עסקים מצליח, מיליונר שעשה את עצמו, והוא העריץ את בתו. כשאיזבלה נישאה, היא החליטה להסתיר את הרקע העשיר שלה: היא רצתה שנישואיה יתבססו על אהבה, לא על כסף.
כאשר המשרת ראה אותה ספוגה במים, הוא רץ להביא את ריצ’רד. כשהוא ראה אותה, הוא קפא.
“איזבלה? מה קרה לך?”
היא פרצה בבכי וסיפרה לו הכל: את הלעג, את ההשפלות, את הבוז.
עיניו של ריצ’רד התקשחו.
“הם התייחסו אלייך ככה?”
“כן,” היא לחשה. “והרשיתי את זה.”
“לא יותר,” הוא ענה בתקיפות. “עכשיו את בבית.”
במשך השבועות הבאים, איזבלה נשארה באחוזה, מתאוששת. ריצ’רד התעקש לתבוע את דיוויד, אבל לאיזבלה הייתה תוכנית אחרת.
“אני לא רוצה נקמה מתוך כעס,” היא אמרה. “אני רוצה שהם יבינו איך זה מרגיש לאבד את השליטה שחשבו שיש להם.”
היא גילתה עד מהרה שהחברה של דיוויד הייתה על סף פשיטת רגל. הוא חיפש נואשות משקיעים… מבלי להיות מודע לכך שאחד מהם היה חמיה.
ריצ’רד הראה לה את המסמכים.
“הוא מבקש שני מיליון כדי להציל את העסק שלו. אם אני משקיע, אני אקבל את רוב המניות.”
איזבלה חייכה בפעם הראשונה מזה זמן רב.
“אז תשקיעי,” היא אמרה, “אבל בשמי.”
חודש לאחר מכן, איזבלה הפכה בשקט לבעלת המניות הגדולה ביותר בחברה של דיוויד. איש לא ידע, אפילו לא הוא. מרחוק, היא צפתה בבעלה ממשיך להתנהג ביהירות, לגמרי לא מודע.
עד שיום אחד הוא קיבל שיחה שזימנה אותו לפגישה עם הבעלים החדש.
כשהוא נכנס לחדר הישיבות, הוא קפא.
בחזית, לבושה בצורה מושלמת ורגועה, ישבה איזבלה.
דיוויד החוויר.
“איזבלה? מה את עושה כאן?”
היא שילבה את ידיה.
“את מאחרת. בוא נתחיל.”
הוא הביט סביב, מבולבל.
“מה זה אומר?”
“זה אומר,” היא אמרה בתקיפות, “שהחברה שאת מנהלת נרכשה בחודש שעבר. אני הבעלים החדש.”
דיוויד בהה בה בחוסר אמון.
“זה בלתי אפשרי.”
“שום דבר אינו בלתי אפשרי,” היא ענתה. “היית צריכה מימון. קיבלת אותו… ממני. דרך הקרן של אבי. עכשיו אני הבעלים של 60% מהחברה. אתה עובד בשבילי.”
מרגרט, שהייתה איתו, קראה באימה,
“רימית אותנו!”
“לא,” ענתה איזבלה ברוגע. “הם לא העריכו אותי כראוי.”
דיוויד ניסה לצחוק, אבל קולו רעד.
“זה לא יכול לקרות…”
“זה יכול,” היא קטעה אותו. “וזה קורה.”
היא רכנה לעברו.
“אמרת לי שאני כלום בלעדיך. מסתבר שאת כלום בלעדיי.”
בתוך שבוע, הדירקטוריון פיטר אותו בגין “ניהול כושל והתנהגות לא הולמת”. מרגרט, שתמיד הייתה יהירה, בסופו של דבר התחננה לסליחה.
איזבלה לא צרחה, היא לא ביקשה נקמה. היא פשוט אמרה ברוגע,
“השפלה היא לא כוח. כבוד הוא.”
באותו לילה, היא הלכה למשרדו של אביה.
“הכל נגמר,” היא אמרה בשקט.
ריצ’רד חייך.
“אני גאה בך, בלה. מצאת את הכוח שלך.”
חודשים לאחר מכן, איזבלה השתלטה באופן מלא על החברה והפכה אותה לעסק משגשג הבנוי על כבוד ושוויון.
כאשר נשאלה מה סוד הצלחתה, היא ענתה בפשטות,
“זה התחיל ביום שבו עזבתי את אלה שלא ראו את ערכי.”
בדירה קטנה שכורה, דיוויד ומרגרט המשיכו לתהות כיצד האישה שבזו לה בנו אימפריה… בלעדיהם.
כי האמת הייתה פשוטה:
היא לא השמידה אותם בכעס. היא השמידה אותם בהצלחה.