הכל התחיל כשבעלי דיבר בקור רוח יוצא דופן על בריאותה של אמו. חמותי הייתה זקוקה להשתלת כליה דחופה, ובעלי ביקש ממני לעשות את הקרבה הזו. הוא הפך את זה למבחן נאמנות, ואמר, “אם את אוהבת אותי, את תוכיחי את זה”. מתוך אמונה שמשפחה פירושה הקרבה הדדית, ובתקווה שהניתוח יקשר בינינו עוד יותר, קיבלתי את הצעתו.
אושפזתי בבית החולים ועברתי ניתוח קשה. למרות הכאב החד שחשתי כשהתעוררתי, הרגשתי שלווה; עשיתי טובה גדולה לגבר שאהבתי. במשך ימים חיכיתי שהוא יבוא ויחזיק לי את היד, יודה לי, ויגיד לי שהכל יהיה בסדר. ראיתי את הכאב שלי כמחיר לשלם עבור עתיד המשפחה שלנו.
שלושה ימים לאחר הניתוח, בעלי סוף סוף נכנס לחדר, אבל הוא לא היה לבד. הוא היה מלווה באישה לבושה היטב וגאה בשמלה אדומה. בלי אפילו להסתכל לי בעיניים, בעלי הניח תיקייה על מיטתי ואמר בפשטות, “חתמי”. אלה היו מסמכי הגירושין. באותו רגע הבנתי שמלכתחילה נתפסתי רק כתורמת איברים, ושהכל תוכנן בצורה בוגדנית.
אבל הגורל ציפן גם להם הפתעה. השתלת הכליה הצליחה, תוצאות הבדיקות של חמותי השתפרו, אך האישה הזקנה עדיין לא יכלה לקום. היא הייתה מרותקת למיטה ונזקקה לטיפול מתמיד 24/7. התרופות, הזריקות וכל תהליך הטיפול המפרך הזה נפלו על כתפיה של האישה שלמענה בעלי עזב אותי.
אהובתי, שחלמה על חיים זוהרים, לא יכלה עוד לשאת את ריח בית החולים ואת הלילות ללא שינה. לאחר שישה חודשים, היא השאירה פתק ונטשה את בעלי. בעלי נותר איתי ועם כבודו; לבד עם אמו התלויה ובית שקט מלא אשמה. המעשה הרע בסופו של דבר היכה בתוקף את מבצעו.