במשך עשר שנים גידלתי את נכדי לוקאס מתוך אמונה שאביו פשוט נטש את בתי טיגן, לפני שהיא מתה באופן טרגי במהלך הלידה בגיל שמונה עשרה. ביום הולדתה העשרים ושמונה, כפי שהיה אמור להיות, פנתה אליי בבית העלמין אחות לשעבר בשם טרודי ומסרה לי מכתב שבתי כתבה לפני עשור. קריאת דבריה של טיגן טלטלה את כל מה שחשבתי שאני יודעת: האב הצעיר ידע על התינוק, אבל טיגן ביקשה ממנו לחזור רק כשהוא באמת יהיה מוכן לבחור בהם מרצונו החופשי, בלי הלחץ מצד משפחתו.
טרודי הודתה שהצעיר אכן הגיע לבית החולים לאחר מותה של טיגן, אך כשראה אותי יוצאת משם עם לוקאס שזה עתה נולד, הוא נכנס לפאניקה וברח. מתוך פחד להוסיף עוד כאב לחיי, טרודי הסתירה את המכתב במשך עשר שנים, מתוך אינסטינקט מוטעה להגן עליי. כשמצאתי תמונה ישנה של הצעיר בתוך תיבת הזיכרונות של טיגן, הבנתי שבתי ניסתה לספר לי את האמת לפני מותה הבלתי צפוי. הדבר חיזק את החלטתי לאתר סוף סוף את האיש ולתת לנכדי את התשובות שהגיעו לו.
איתרתי את אביו של לוקאס, והוא הודה שפחד ובושה הרחיקו אותו במשך עשר שנים, לאחר שנמלט מבית החולים. סירבתי לקבל תירוצים נוספים והתעקשתי שהוא יכתוב מכתב ישירות ללוקאס, שבו יסביר את היעדרותו — בלי להאשים את טיגן ובלי לצפות לסליחה מיידית. כשמסרתי לנכדי בן העשר את המכתב, סיפרתי לו את האמת כפי שהיא, בלי לייפות דבר, והשארתי בידיו בלבד את ההחלטה אם הוא רוצה לפגוש את אביו.
לוקאס בחר להיפגש איתו, מה שהוביל למפגש מחודש ושקט במגרש בייסבול מקומי, שם השניים התחילו להתמסר באותו כפפת עור ישנה שהופיעה בתמונה של טיגן. במהלך השבועות הבאים, בעוד אביו הראה מאמצים קטנים אך עקביים, עקבתי מקרוב אחר המתרחש — בידיעה שאמון ידרוש זמן כדי להיבנות, הן עבור לוקאס והן עבורי.
בכך שאפשרתי ללוקאס לבנות קשר עם אביו בתנאים שלו, הצלחתי סוף סוף לשחרר את הכעס והפחד שהצטברו במשך שנים וששלטו בחיינו מאז מותה של טיגן. כשביום ראשון הגשתי לנכדי את הפנקייקים האהובים עליו, הרגשתי שלווה עמוקה, בידיעה שהגשמתי את משאלתה האמיתית של בתי לעתידו של בנה.