המספרת, מרגרט (77), ספרנית בגמלאות, נדחקה באופן בלתי צפוי לתפקיד האפוטרופוסית האבלה כאשר בתה, אנה, נהרגה בתאונת מטוס בגיל 27, והותירה מאחור את בנה בן השלוש, איתן. שבועות ספורים לאחר ההלוויה, מרגרט ספגה מכה קשה שנייה: חתנה, מארק, אביו של הילד, הופיע בפתח ביתה עם מזוודתו של איתן והודיע בקרירות שהוא עוזב כדי “לחיות את חייו”, ונטש את בנו ללא מילת חרטה או פרידה. מאותו רגע ואילך, מרגרט הקדישה את כל עצמה לגידול איתן בביתה הקטן של אנה, עבדה במשמרות מתישות במכבסה ובמאפייה כדי להעניק לנכדה ילדות נורמלית ואוהבת, ויצרה קשר עמוק ובלתי מתערער המבוסס על נאמנות והקרבה.
השנים חלפו כשמרגרט נתנה לאיתן את כל מה שהיה לה, והטמיעה בו את ערכי ההגינות והעבודה הקשה. עד שאיתן הגיע לגיל 25, הוא השיג הצלחה מקצועית משמעותית והתעקש לגמול לו את הטובה. הוא קנה בית חדש ויפהפה ונתן למרגרט לעבור לגור בו, והציע לה את הנוחות והטיפול שזכתה בהם באמצעות “שלוש גלגולי חיים” של עבודה קשה. הם שמרו על בעלות על ביתה הקטן והישן של אנה, אשר התפורר אך נותר מקום זיכרון קדוש לשניהם. אחר צהריים אחד, שכנתה הוותיקה של מרגרט, גברת פאלמר, התקשרה לדווח שמארק הופיע שוב, נראה פרוע ומזועזע ממצב הבית הנטוש, וחשפה שחייו לא פרחו מאז עזיבתו.
לשמע החדשות, איתן, שכעת היה אדם מצליח, דרש לשלוח את מארק לכתובתם החדשה והמפוארת, והכריז: “הוא צריך לראות כמה עלה לו לעזוב”. כשהגיע מארק, מרגרט נדהמה ממראהו השחוק, ובאופן עמוק יותר, מפינוק עצמי בוטה ותאוות בצע שלו. מארק החל מיד לשבח את עושרו של איתן, ואז חשף את הסיבה האמיתית לחזרתו: הוא דרש שאיתן יחתום על מסמך המכיר בו כבעלים חוקיים של הבית הקטן והישן, בטענה שהוא זכאי לנכס מכוח “הירושה” שלו. מארק הציע שייקח את ה”חורבה” בעוד שאית’ן ישמור על ה”ארמון”, והציג את הדרישה כעסקה הוגנת.
תגובתו של אית’ן הייתה מדודה אך סופית. הוא הסביר ברוגע שהבית הישן אינו חורבה, אלא בית מלא בזיכרונות יקרים מחינוכו ומהקורבנותיה של מרגרט. הוא סירב בתוקף לחתום על המסמך, והכריז, “ויתרת על תביעתך ביום שעזבת”. הוא מתח קו ברור, ואמר למארק שהוא לא חייב לו דבר ושמרגרט נתנה לו “כל השאר”. אית’ן חשף את תוכניתו לשקם את הבית הישן לכבוד אמו וסבתו, והכריז שאין מקום למארק בבית הזה או בחייהם. מרגרט, שראתה את יושרתו של נכדה, הסתובבה ונכנסה פנימה, וסגרה את הדלת בפני האיש שנטש אותה.
מאוחר יותר, מרגרט חשפה שלמארק אין תביעה לבית הישן, שכן אנה רכשה אותו מחסכונותיה, מה שהפך את בעלותו של מארק לחסרת ערך. אית’ן אישרר מחדש את החלטתו ונשבע לשקם את הבית כמחווה לאהבה ולנאמנות של הנשים שגידלו אותו, לא כקלפי מיקוח עבור גבר בורח. מספר שבועות לאחר מכן, גברת פאלמר אישרה שמארק עבר במקום בפעם האחרונה והבינה שכוחו נעלם. מרגרט הבינה שמשפחה מוגדרת על ידי מי שנשאר, לא מי עוזב, ומצאה שלווה בידיעה שהיא ואיתן, שהצילו זה את זה, בנו חיים יפים וחזקים יותר מכל דבר שמארק יוכל אי פעם לטעון.