דבריה של בתי החורגת בבית המשפט הרסו את כל תוכניותיה של אמה הביולוגית. מה שאמרה שינה את גורלותינו
התאהבתי באמיליה ברגע שראיתי אותה. היא הייתה יפה להפליא, אבל זה לא מנע מהחבר שלה, מארק, להיפרד ממנה כשהוא גילה שהיא בהריון. היא בכתה על הכתף שלי, ואני… הייתי מאוהבת בטירוף. אז הצעתי נישואין. רק רציתי להיות שם.
אמיליה שנאה כל דקה בהריון שלה. קיוויתי שאחרי שהתינוק ייוולד, הכל ישתנה. אבל כשליסה נולדה, אמיליה רק התלוננה, התגעגעה לחייה הישנים. לא היה לה אכפת מהבת שלה. וליסה? היא הפכה להכל בשבילי. האור שלי.
חיינו בקצב המוזר הזה במשך חמש שנים, עד שיום אחד אמיליה הטילה את הפצצה:
“אני רוצה להתגרש! נמאס לי גם ממך וגם מהבחורה הזאת! הלוואי שהיא לא הייתה קיימת!”
זה היה הקש ששבר את גב הגמל. חודש בלבד לאחר מכן, היא חזרה למארק – אותו אחד שזרק אותה! בזמן שליסה ואני ניסינו לבנות חיים חדשים, אמיליה נהנתה מכל רגע, בדיוק כפי שתמיד חלמה.
ואז, בדיוק כשהבת שלי ואני התחלנו למצוא שוב אושר, אמיליה הופיעה שוב:
— “מארק סוף סוף מוכן להיות אבא. תן לי את הבת שלי.”
— “אתה רציני?! היא הבת שלי. הייתי איתה כשנעלמת, עושה אלוהים יודע מה!”
— “איזה בית משפט יבחר בך? היא קרובת משפחה שלי בדם. אתה כלום בשבילה!”
המשפט התחיל. ידעתי איך זה עובד – אמהות תמיד מנצחות. המחשבה על אובדן ליסה קרעה אותי לגזרים.
ובדיוק כשחשבתי שהכל כבר הוכרע, שמעתי קול מוכר:
— “סליחה, אפשר להגיד משהו?”
הרמתי את מבטי וראיתי את ליסה. היא עמדה במעבר, אצבעותיה הקטנות רועדות. היא הייתה קטנטנה לגילה, אבל באותו רגע היא נראתה אמיצה להפליא. עיניה החומות הגדולות שיקפו הכל בבת אחת: פחד, תקווה, נחישות.
“כבוד השופט?” היא אמרה, קולה רועד. “האם אוכל לספר לך על אבא שלי?”
השופטת, אישה קשוחה בחלוק שחור, הנהנה וסימנה לליסה להתקדם. הפקיד עזר לה לתפוס את מקומה ליד המיקרופון. ליבי הלם בחוזקה. פחדתי ממה שהיא תגיד. אולי היא תרצה להיות עם אמיליה? אחרי הכל, הם קרובי משפחה בדם…
אבל עם דבריה הראשונים, פחדיי החלו להתפוגג.
“אני יודעת שמארק הוא אבי הביולוגי. אמא שלי אמרה לי את זה. אבל מעולם לא פגשתי אותו. ואמא שלי…” היא היססה, והביטה למטה. “אמא שלי תמיד הייתה רחוקה. היא לא אהבה לשחק איתי. היא אמרה שבכיתי יותר מדי והטרידתי אותה.”
אולם בית המשפט השתתק. אפילו השופט רכן קדימה מעט, מקשיב בתשומת לב.
ליסה נשמה נשימה עמוקה והמשיכה,
“אבל אבא שלי הוא זה שעומד שם…” היא הצביעה עליי. “הוא מכין אותי לפני השינה. הוא ארז לי את ארוחת הצהריים לבית הספר. הוא חיבק אותי כשרעם רעם. הוא ישב לידי כשהייתה לי שפעת, והוא מעולם לא עזב את צידי. אנחנו לא חולקים את אותו דם, אבל הוא אבא האמיתי שלי. הוא אוהב אותי. וגם אני אוהבת אותו.”
הרגשתי דמעות עולות בעיניי. לא יכולתי להאמין באיזו אומץ בתי דיברה.
ואז היא פנתה לאמיליה.
“אמא, רציתי שתאהבי אותי. חיכיתי שתהיי איתי, אבל אף פעם לא היית שם. ועכשיו את רוצה לקחת אותי רק בגלל שמארק פתאום החליט להיות אבא? אני מצטער, אבל אני חושש שתעזוב אותי שוב.”
דבריה הדהדו בחדר. אמיליה הסמיקה מכעס, ומארק שילב את זרועותיו על חזהו, נוחר באי שביעות רצון.
השופט הביט מקרוב בליזה ושאל אותה על חיי היומיום שלנו. ליסה דיברה בגילוי לב על סיפורי השינה, החביתות שהכנתי בבוקר, ואיך עזרתי לה לצחצח שיניים. הכל היה כל כך פשוט… ובכל זאת כל כך עוצמתי.
כשליסה סיימה, עוזר בית משפט הוביל אותה משם. ניסיתי לתפוס את מבטה, אבל היא כבר נעלמה דרך הדלת. ליבי צנח מפחד. אפילו אחרי דבריה, החוק יכול היה לצדד באמיליה.
מארק קם, מרעיף עליי האשמות:
“הוא מתמרן את הילדה! הוא קונה לה מתנות! הוא כלום בשבילה!”
אמיליה תמכה בו, מעמידה פנים שהיא דמעה:
“עשיתי טעויות, אבל עכשיו אני מבינה הכל! אני רוצה להתחיל מחדש!”
השופט הקשיב לתירוצים שלהם בזעף.
“אם כל כך רציתם להיות הורים, למה לא הייתם שם בחמש השנים האחרונות?” היא שאלה את מארק.
הוא מלמל משהו על “קשיים כלכליים”.
“אמיליה, מה איתך? למה, למרות שהיית שם, לא טיפלת בילדה?”
אמיליה משכה בכתפיה במבוכה.
“אני… הייתי פשוט המומה. אני שונה עכשיו.”
דבריה נשמעו ריקים.
השופט פנה אליי:
“אתה לא אביה הביולוגי. נכון?”
“כן, כבוד השופט.”
“אבל טיפלת בילדה כל הזמן הזה?”
“כן, כבוד השופט.”
היא הנהנה והכריזה על הפסקה.
אלה היו חמש עשרה הדקות הארוכות בחיי.
כשחזרנו, השופט אמר:
“הדאגה העיקרית של בית המשפט היא טובת הילדה. ובמקרה הזה, ברור שהאדם שליסה קוראת לאביה הוא האיש שדאג לה.”
“בהתבסס על כל הראיות, אני מעניק את משמורת הילדה לאדם שהוא באמת אביה.”
הייתי המום. לא יכולתי לנשום. אמיליה קפצה וצעקה:
“זה לא הוגן!”
אבל השופטת טרקה בפטיש שלה:
“הדיון הסתיים.”
כשמצאתי את ליסה במסדרון, היא אחזה בחרדה בדובי הישן שלה.
כרעתי לפניה.
“אתה יודע מה?” לחשתי, בקושי עוצר את הדמעות. “אנחנו נשארים ביחד.”
היא נאנחה בהקלה וחיבקה אותי.
“כל כך פחדתי, אבא…”
היום הזה לימד אותי דבר אחד חשוב: משפחה זה לא DNA. משפחה היא מישהו שנמצא שם בשבילך, שמגן עליך, שאוהב אותך.
...