הוא נעדר מבנו במשך חמש שנים לאחר שנעלם בנסיבות מסתוריות. הכל השתנה לאחר שבדק מתחת למלונה של שכנו
זה קרה ביום אביב רגיל לחלוטין.
ארטיום הקטן שיחק בחצר, דוחף את מכוניתו בשביל מאובק, תופס את זוהר השמש. אמו בישלה ארוחת ערב, ואביו תיקן ז’יגולי ישן במוסך.
ואף אחד לא שם לב שהילד נעלם.
נעלם – כאילו נעלם באוויר.
כל הכפר חיפש: שוטרים, מתנדבים, מטפלי כלבים, אפילו הצבא סרק את היער. סככות ישנות, בארות, נקיקים.
כלום.
אין צעצועים, אין בגדים, אין זכר.
היו עשרות תיאוריות, מחטיפה ועד מיסטיקה. ההורים לא האמינו במוות.
התקווה דעכה, אבל היא לא גוועה.
אלכסיי, האב, הזדקן. פניו הפכו צרודות, מבטו כבד כעופרת.
הוא כבר לא צחק, בקושי דיבר.
אבל הוא חיפש כל יום.
את עצמו. הוא נסע ברחבי הארץ, בדק שיחות טלפון, רמזים, עדויות של עדי ראייה. הכל לשווא.
ואז – מקרה.
הוא עבר ליד חצר שכנו. אותו שכן – ניקולאי. מופנם, לא מיוחד, עם כלב שנוהם ללא הרף מאחורי הגדר.
הכלב מת לפני חודש. מלונה עמדה ריקה.
ולפתע אלכסיי עצר. משהו בפנים – לא היגיון, לא היגיון – פשוט דחף אותו.
הוא התקרב.
הוא הציץ מתחת למלונה.
והתקרר.
היה שם חור.
מוסווה בקפידה, מוביל מתחת לאדמה.
בליב שוקע, אלכסיי זחל פנימה. מנהרה צרה, ריח של לחות ואדמה. כמה מטרים הלאה, חדר זעיר. מזרן, קערת פח, נעלי ילדים.
ומחברת.
על הכריכה, כתוב בכתב יד של ילד, עקום ולא אחיד:
“זה הבית שלי. אל תגיד לו שאני כאן.”
ליבו הלם כמו פטיש. אלכסיי פתח את המחברת.
השורות הראשונות היו תמימות:
“אני חושש. הוא אמר שאמא רעה. שעכשיו אני הבן שלו.”
יתרה מזאת, זה מחמיר.
חוקים. עונשים. רישומים – אפלים יותר ויותר, יותר ויותר חסרי תקווה.
אלכסיי יצא החוצה והתקשר למשטרה.
כשהם פתחו את כל המעבר מתחת לביתו של ניקולאי, הם מצאו כמה חדרים.
ובאחד מהם – ארטיום.
חי. אבל זר.
הוא לא זיהה את אביו. הוא לא דיבר. הוא לא בכה.
הוא פשוט ישב בפינה ולחש את החוקים בשקט.
אלכסיי הגיע כל יום.
הוא ישב לידו. הוא לא שאל שאלות. הוא רק קרא סיפורים. הוא הביא ממתקים – אותם קרמלים מילדות.
במשך חודשים – דממה.
ואז יום אחד, כשאלכסיי נרדם בכיסא, ארטיום הניח בעדינות את ידו על כתפו.
והוא לא התרחק.
שבוע לאחר מכן, הוא הוציא את המילה הראשונה שלו:
“אבא”.
ניקולאי התגלה כמפלצת לא אקראית.
הוא הכין הכל מראש. הוא צפה. הוא חיכה לרגע שבו הילד יישאר לבד. הכלב אומן לא לנבוח. הכל היה מחושב.
הוא גרם לארטיום להאמין שהוריו נטשו אותו. שעכשיו יש לו “משפחה חדשה”.
הוא סיפר לו שקרים – והעניש אותו על כל זיכרון מהבית.
כאשר ניקולאי סוף סוף דיבר במהלך החקירה, דבריו שרפו את האוויר:
“הוא היה מיוחד. שקט. צייתן. חשבתי שהוא ישכח אותך. חשבתי שהוא יהפוך לשלי.”
אלכסיי לא הגיע לבית המשפט.
הוא לא רצה לראות את האיש הזה.
כל מה שחשוב היה בנו.
אמו של ארטיום לא זיהתה אותו מיד.
הוא גדל, אבל עיניו… עיניו היו בוגרות.
הם שיפצו את הבית – ניקו דברים ישנים, צבעו מחדש את הקירות. הם רצו להתחיל מחדש.
יום אחד, כשהוא יושב על נדנדה, הביט הילד לשמיים ואמר בשקט:
“וחשבתי ששכחת.”
אלכסיי חיבק אותו.
“לעולם לא, בני. חיפשנו אותך כל חמש השנים האלה. ונהיה שם כל עוד תצטרך אותנו.”
ואז ארטיום חייך בפעם הראשונה. חלושות. אבל באמת.
חלפו שישה חודשים. ארטיום הלך לבית הספר. תחילה עם מורה פרטי, אחר כך לבד. הוא לא צחק, לא שיחק, אבל הוא צייר הרבה. כמעט תמיד – אותו בית ללא חלונות, מתחת לאדמה.
ואז אדם התחיל להופיע בקרבת מקום. תחילה בצללים. אחר כך – עם פנים.
“זה אתה,” אמר ארטיום יום אחד. “משכת אותי מהבור.”
כלב הופיע בבית – גור בשם בוסיה.
בהתחלה, ארטיום פחד ממנה.
ואז יום אחד היא טיפסה על מיטתו ופשוט נרדמה לידו.
ואז הוא התחיל לבכות. בשקט, ללא קול.
“אני בבית… לנצח?”
“לנצח, בני,” ענה אלכסיי.
ארטיום גדל והפך לפסיכולוג ילדים.
הוא מעולם לא סיפר את סיפורו.
אבל ילדים שחוו פחד, אלימות ובדידות הגיעו אליו.
הוא ידע איך לשמוע דממה.
כי הוא עצמו חי בה פעם. ועכשיו הוא עזר לאחרים לצאת מזה.
