המרפאה הווטרינרית הקטנה הייתה כה שקטה, עד שנדמה היה שהאוויר עצמו פחד לזוז. מנורות התקרה זמזמו בהתמדה, והטילו זוהר חיוור על הקירות בצבע גיר. שולחן המתכת חרק מתחת לשמיכה המשובצת, וריח של חומר חיטוי כאילו חדר לנשימתם של כל הנוכחים. זה היה הרגע שבו החיים והפרידה כה קרובים, מופרדים רק על ידי נשימה אחת.
על השולחן שכב מקס – רועה גרמני רב עוצמה פעם, בן לוויה נאמן ומגן. גופו נחלש, נשימתו כבדה ולא אחידה. נדמה היה כאילו הכוח שפעם חי בכפותיו נעלם, והותיר אחריו רק צל עייף. ובכל זאת, בעיניו המעוננות, העצומות למחצה, עדיין נצצה ההכרה – חלשה, אך חיה.
דניאל ישב לידו. הוא החזיק את ידו על ראשו של מקס, ליטף את אוזניו, כפי שעשה אלפי פעמים, ולחש, כאילו כל מילה הייתה תפילה:
“היית איתי מההתחלה… ידידי, אחי. סלח לי אם אכזבתי אותך…”
הוא זכר שהביא את הגור הביתה בקופסת קרטון, איך הם רצו בשדות, איך מקס הציל אותו יום אחד על אגם קפוא. כל זה הבזיק לנגד עיניו עכשיו, כמו הפריימים האחרונים של סרט המתקרב לסופו.
מקס הזיז קלות את כפו, לחץ את חוטמו לכף ידו של אדונו – מחווה חדורת משמעות, פשוטה ושקטה: “אני זוכר. אני כאן. אל תהיה עצוב.”
הווטרינרית – אישה צעירה בשם ד”ר אמה – עמדה מעט הצידה. היא הייתה רגילה לפרידות, אבל הפעם ידיה רעדו. אפילו העוזרת, שתמיד הייתה מאופקת, ניגבה דמעות בחשאי, לא יכלה להסיט את מבטה.
כאשר דניאל רכן קדימה ולחץ את מצחו לראש הכלב, הדממה בחדר הפכה כמעט מחרישת אוזניים. מקס רעד, אך לפתע הוא הרים את כפותיו ועטף אותן סביב צוואר אדונו. זו לא הייתה תנועה פיזית – זו הייתה תנועה של הנשמה.
“אני אוהב אותך,” לחש דניאל, לא מסוגל להכיל את בכיו. “ותמיד אעשה זאת.”
ד”ר אמה צעדה קדימה, מזרק נצץ בידה. קולה רעד מחמלה:
“כשתהיה מוכן…”
דניאל הנהן, שפתיו בקושי זזו:
“נוח, גיבור שלי. אני משחרר אותך באהבה.”
היא הרימה את ידה – ובאותו רגע, העולם כאילו נעצר.
“עצור!” אמה צעקה לפתע, וצעדה צעד חד לאחור.
העוזר קפא. דניאל הרים את מבטו, מבולבל.
“תראה!” קולו של הרופא רעד, אך כבר לא בעצב.
מקס, שנשימתו בקושי נשמעה, שאף לפתע שאיפה עמוקה. חזהו התרומם, ואז שוב – באופן שווה, בביטחון. כפות רגליו שאחזו באדונו הפסיקו לרעוד. עיניו, מעוננות מכאב, הבזיקו באור חלש אך עז.
“מקס?” לחש דניאל.
הכלב מצמץ, ילל בשקט, הרים את ראשו וחיבק את ידו של אדונו. יבבה עמומה הדהדה בחדר – העוזרת לא יכלה לעצור את דמעותיה.
הרופאה רכנה קדימה, בדקה את הדופק, הנשימה והאישונים שלו. ואז היא הזדקפה, נדהמת:
“הלב שלו… עובד טוב יותר. הוא נלחם. הוא לא מוותר.”
דניאל קפא, לא האמין למה שקורה, ואז חיבק את הכלב בחוזקה, לוחש מבעד לדמעותיו:
“אתה לוחם, אתה שומע אותי? פשוט לא יכולת לעזוב בשום דרך אחרת…”
מקס נראה כאילו הבין. הוא קם באיטיות על כפותיו הקדמיות והביט ישר בעיניו של דניאל – והמבט הזה הכיל הכל: כאב, כוח, הכרת תודה וחיים.
ד”ר אמה הניחה את המזרק על המגש.
“ננסה טיפול אחר,” היא אמרה בתקיפות. “יש לו סיכוי. הוא אולי קטן, אבל עדיין יש לו אחד.”
והדממה שהייתה לאחרונה פרידה התמלאה לפתע בנשימה של תקווה.
דניאל בכה, אוחז בכלב אליו, חוזר על אותו הדבר שוב ושוב, כמו מנטרה:
“אנחנו יכולים לעשות את זה… אתה שומע אותי, חבר? אנחנו יכולים לעשות את זה.”
ומקס, לחוץ אל חזהו, נשם בצורה אחידה יותר, כאילו הבטיח בתגובה: “אני אשאר. בשבילך.”