זה היה יום חם טיפוסי. האוויר רטט על האספלט, ריח הגומי החם התערבב עם ריח האורן. הנהג נהג בכביש הררי מתפתל, מוכר לו מילדות. הרדיו ניגן ברכות שיר ישן, וכלבו הזהוב, באקס, ישב במושב הקדמי, חוטמו מחוץ לחלון, תופס את הבריזה. הכל היה שקט – עד אותה פנייה ממש.
הכביש ירד לפתע, הגלגלים גירדו את החצץ הרופף, והמשאית סטתה. צליל חריקה, חריקת צמיגים, פגיעה קצרה – והטנדר, שסטה מהכביש, נתלה מעל התהום, גלגליו האחוריים תקועים על הקצה. למטה, ריקנות ושאגת הרוח. התנועה הקלה ביותר יכולה להיות האחרונה שלו.
באקס ילל. גופו רעד, ושנייה לאחר מכן, כאילו בלי לחשוב, הוא קפץ מהחלון. הוא נחת על הקרקע, ניתר לאחור, והסתובב להביט בבעליו. האיש ניסה לפתוח את חגורת הבטיחות שלו, אך האבזם היה תקוע. המכונית נטתה באיטיות, המתכת שלה חרקה.
“לך מפה, באקס!” הוא צעק. “לך מפה!”
אבל הכלב לא זז. הוא עמד שם, מציץ בזהירות אל הדלת המעוקמת, ואז זינק לפתע לעבר המכונית. שיניו שקעו בידית של שקית בד שתלויה מהצד. במאמץ רב, באקס משך ממנה חבל ניילון מפותל ומשך אותו לעבר בעליו, נובח בקול רם ובנואשות.
האיש, שהבין סוף סוף מה הכלב מתכנן, תפס את החבל. הוא כרך אותו סביב ידו, קיבע אותו לתמיכה שמתחת למושב, ומשך – והדלת נפתחה. באותו רגע ממש, גוף המשאית התנפץ, צנח כלפי מטה, אך הצליח לתפוס את הקצה.
בקס משך את החבל לאחור בכל גופו, נוהם בקול צרוד. שריריו רעדו, טפריו נעוצים באדמה, אך לא שחרר. האיש משך את עצמו למעלה, קפץ החוצה, ונפל מעבר לקצה, התמוטט אל הקרקע.
דממה השתררה לכמה שניות. ואז שמע נשימה בקרבת מקום – מהירה וצרודה. בקס שכב מכוסה באבק ובפרווה קרועה, אך זנבו בקושי פגע בקרקע.
האיש חיבק אותו, מחזיק אותו אל חזהו.
“הצלת את חיי, חבר,” לחש.
השמש כבר שקעה. למטה, בערפל, נקודה אדומה הבזיקה – גב הטנדר שלהם, נופל לתהום. ובקצה הדרך, בין הסלעים והאבק, נותרו שניים – גבר וכלבו, בחיים כנגד כל הסיכויים.