היציעים היו מלאים – משפחות רועשות, חברים נרגשים, ילדים נשענים כלפי מעלה כדי להיטיב לראות את הזירה. האוויר רעד מהתרגשות, אך מתחתיה שכב מתח עדין, כאילו האווירה עצמה הרגישה שהיום יביא משהו יותר מסתם תחרות פשוטה.
השופטים תפסו את מקומותיהם, המאמנים נתנו את פקודותיהם האחרונות, כאשר סוס שחור פרץ לזירה. הוא נע בעוצמה ובגמישות כה רבה עד שנראה כמו צרור של אנרגיה חיה. כל קפיצה הייתה מדויקת, כל סיבוב מהיר. הקהל התנשף, כאילו נתפס על ידי משב רוח.
ואז הוא הופיע – נער בכיסא גלגלים. ידיו, שנחו על חישוקי הגלגלים, רעדו קלות, אך מבטו הקרין רוגע שקט שנראה שלא הותיר מקום לספק. הניגוד בינו לבין החיה החופשית היה כמעט לא מציאותי. היציעים השתתקו.
הסוס האט, תשומת ליבו מרותקת למתחרה החדש. הוא התקרב, עצר מול הנער ונגע בעדינות בידיו בחוטמו – מגע קל, כמעט רועד. ואז… הוא קד קידה. ודממה כה סמיכה עד שניתן היה לשמוע אותה מילאה את הזירה.
ואז החל משהו כמו שיחה בלתי נראית. הילד דחף את הגלגלים קדימה, והסוס עקב אחריו – בצורה חלקה, רכה, כאילו הכיר את הקצב הזה זמן רב. הם חגו, נעו בסנכרון, כאילו מבצעים כוריאוגרפיה שאף אחד לא לימד אותם. כוח ושבריריות, חופש וחוסן – כולם שזורים בתנועה אחת.
ביציעים, אנשים לא יכלו להכיל את רגשותיהם. אמהות חיבקו את ילדיהן, עיני הילדים התרחבו, גברים ניגו דמעות בחשאי. אפילו המאמנים, שהורגלו להסתכל על הכל בצורה מעריכה, לא ניסו עוד להסתיר את הערצתם – זה היה יותר מהופעה.
כאשר הסוס עצר ליד העגלה והניח בשקט את ראשו על כתפו של הילד, השתיקה פרצה לפתע. הזירה התמלאה במחיאות כפיים מחרישות אוזניים, צעקות שמחה וצחוק מבעד לדמעות.
הרגע הזה הפך לתשובה לאלף שאלות שלא נאמרו. זה הוכיח שהרוח יכולה ללכת לאן שהגוף לא יכול. והבלתי אפשרי הוא פשוט מה שעדיין לא ראינו במו עינינו.