מרי ותומאס בילו שלושים ושלוש שנים בבניית חיים שבמרכזם “שבעת פלאי” – בנותיהם – רק כדי לראות את עולמם מתנפץ על ידי אבחון סרטן סופני. כאשר ד”ר פאטל בישר את הבשורה על מחלה תוקפנית וממאירה עם תוחלת חיים של פחות משנה, ביתה התוסס של המשפחה, שבעבר היה מלא בנצנצים ובצחוק לילי, הפך למקום קודר של טפטופים תוך ורידיים ובדיקות דם. תומאס טיפח חלום אחרון ושובר לב: ללוות את כל שבע בנותיה במעבר. כשהבינה שהזמן הוא אויב שלא ניתן להביס באמצעים קונבנציונליים, מרי החליטה להערים על המחלה על ידי עריכת “הליכת חתונה” סודית וקולקטיבית במהלך חתונתה הקרובה של בתם הבכורה אמילי.
המשימה בוצעה בדיוק צבאי, תוך כללו את כל שבע האחיות וצוות של נותני שירותים רחומים שהבינו את חומרת המצב. בעוד תומאס נאבק בתשישות הפיזית של הכימותרפיה, בנותיו עבדו מאחורי הקלעים, ואיתרו שמלות כלה מחנויות יד שנייה ומקבוצות כלות כדי שכל אחת מהן תוכל להשתתף. לילי טיפלה בתיקונים, בעוד נורה ומתאמת החתונות דאגו שהלוגיסטיקה של הכנסייה תתאים לכוחותיו המצטמצמים של תומאס. המטרה הייתה להפוך חתונה אחת לזיכרון לכל החיים עבור אב שחשש שסרטן יגזול ממנו את ההזדמנות לראות את בנותיו הצעירות, כולל סופי בת החמש עשרה, ככלות.
ביום חתונתה של אמילי, תומאס היה רק צל של עצמו לשעבר, זקוק לידה התומכת של מרי רק כדי לעמוד. באמצע המעבר, המוזיקה השתנתה, וההפתעה נחשפה: תומאס הרים את מבטו וראה את שש בנותיו האחרות עומדות בשורה, כל אחת לבושה בלבן. הכנסייה שקעה בדממה קולקטיבית ודומעת, בעוד תומאס, המום מה”נס” שלפניו, צעד כמה צעדים עם כל ילדה. אחת אחת, הן אחזו בזרועו, קיבלו נשיקה על מצחו ולחשו לו את אהבתן, מה שאפשר לו להגשים את חלומו שבע פעמים באחר צהריים אחד ומקודש.
השיא הרגשי הגיע כאשר תומאס הגיע לסופי, בת משפחתו הצעירה, וחיבק אותה בעוצמה נואשת שנראתה כאילו מתריסה נגד הזמן עצמו. באותה שעה, המציאות הקלינית של מרפאתו של ד”ר פאטל הוחלפה בחגיגה משפחתית מתריסה. אפילו כשתומאס הודה בתשישותו העמוקה בקבלת הפנים, הוא הכריז על הרגע כ”מושלם”, כשהבין שאשתו ובנותיו החזירו לעצמן את השליטה בנרטיב החודשים האחרונים. הן לא רק אירגנו הזדמנות צילום; הן בנו חומת מגן מפני חשכת השנה הקרובה, והבטיחו שסרטן לא יהיה הדבר היחיד שיזכרו.
באותו ערב, כשהמשפחה התאספה על רצפת הסלון בבגדיהן הלא תואמים, האווירה השתנתה: הרחק מאבל על אובדן עתידי ולעבר תכנון להווה. תומאס הכריח את מרי להבטיח שלא תיתן לבנות להעמיד פנים שהכל בסדר ברגע שהוא ילך – תחינה לכנות שהפכה לבסיס “חוקי המשפחה” החדשים שלהן. הן החלו ברשימה של זיכרונות שטרם נוצרו, נחושים לומר את האמת ולא לבזבז אף “יום טוב”. עבור מרי, נטל האבחנה לא נעלם, אך לראשונה היא הרגישה קרקע מוצקה תחת רגליה, מעוגנת באהבתן של שבע בנות ובעל שבסופו של דבר החזיר את כולן הביתה.