במשך שישה חודשים, עולמי סובב סביב מאבקה המפרך של בתי בת ה-17, קרול, בלוקמיה. כאם חד הורית, ניסיתי נואשות לשמור על אווירה של תקווה, גם כאשר טיפולי הכימותרפיה המפרכים החלישו אותה באופן ניכר. אחר צהריים אחד, שמתי לב שקרול מתנהגת בסוד, מסתירה את יומן העור שלה ומכתבים מקופלים לחבריה לכיתה. כשהיא שאלה בשקט אם תוכל להגיע לנשף הסיום הקרוב שלה, הסתרתי את ליבי השבור ושיקרתי, והבטחתי לה שהיא בהחלט תהיה שם.
יומיים לפני האירוע, בריאותה של קרול הידרדרה באופן דרסטי, מה שהוביל לאשפוז ללא הגבלת זמן. בזמן ששכבה מיואשת במיטתה, ושאלה אם תחמיץ את אבן הדרך לחלוטין, המשכתי להציע לה את הביטחון הכוזב שמדובר בעיכוב זמני בלבד. בערב שלאחר מכן, אחות קראה לי למסדרון, שם קפאתי בהלם. כל כיתתה של קרול הופיעה במסדרון, לבושה בשמלות ובחליפות הטובות ביותר שלה, עמוסה בבלונים, פיצה ורמקול, מוכנה להביא את הנשף היישר לחדר בית החולים שלה.
ההפתעה הייתה הצלחה מסחררת, והעלתה חיוך אמיתי וקורן על פניה של קרול – חיוך שלא ראיתי חודשים – בזמן שחגגה עם חבריה. כדי להשליך רגע של הכרת תודה עמוקה, יצאתי לבדי למסדרון. שם, חברתה הטובה ביותר של קרול, דריל, ניגשה אליי עם הבעת פנים קודרת והגישה לי מעטפה לבנה עבה, והסבירה שקרול הורתה לו לתת לי אותה לפני השיר האחרון של הערב. בפנים גיליתי מכתב קורע לב מבתי, שחשף ששבועות קודם לכן, הרופא שלה הודיע לה שהטיפולים שלה נכשלים.
קרול שמרה בסוד ממני בכוונה את אופייה הבלתי מרפא של הפרוגנוזה שלה, והתחננה בפני חבריה וברופא שלה לשמור עליה בסוד כדי שלא אצטרך לבלות את ימיה הנותרים באבל עמוק. המסדרון נראה מתנדנד כשדריל הסבירה שהמפגש הזה בבית החולים לא היה נשף סיום מוקדם, אלא היחיד שיהיה לה אי פעם. מוצפת בצער וכעס על כך שבתי שלי הרגישה צורך להגן עליי מפני האמת, בכיתי בגלוי במסדרון לפני שחזרתי לעצמי כדי להתמודד איתה.
חזרתי לחדר, שם חיוכה של קרול נמוג ברגע שראתה את המעטפה בידי. ישבתי על מיטתה והקשבתי לה כשהיא הודתה בדמעות שכל מה שהיא רוצה זה שתהיה לי קצת יותר תקווה בלי נטל הדמעות. אחזתי בידה חזק והבטחתי שנתמודד עם הזמן שנותר בכנות גמורה ובלי עוד סודות. אחר כך, יחד, רקדנו ריקוד יפהפה באמצע חדר בית החולים, מוקפת בחבריה התומכים, בוחרת לחיות באמת ולא בנוחות ההכחשה.