כשנכנסתי לנשף הסיום כשאני אוחזת בידו של החבר שלי, אליוט, החלו מיד לחישות וצחקוקים מלאי שנאה. מכיוון שלאליוט יש אכונדרופלזיה, סוג של גמדות, חבריו לכיתה האכזריים לעגו בגלוי לגובהו, ושאלו בלעג אם הבאתי את “אחי הקטן”. הרגשתי מושפלת ומוכנה לפרוץ בבכי ולברוח, אבל אליוט משך אותי באומץ למרכז רחבת הריקודים לריקוד איטי ועשה כמיטב יכולתו להגן עליי מפני קריאות הקהל.
הלעג הבלתי פוסק רק התגבר עד שמורת המתמטיקה שלנו, גב’ פרקר, עצרה בפתאומיות את המוזיקה וקראה לנו לבמה. כשהיא זועמת בבירור על תלמידיה, היא לקחה את המיקרופון והתעמתה בפומבי עם הקהל על שנתיים של אכזריות כלפי אליוט. לאחר מכן היא חשפה שאליוט בילה בסתר את השנה האחרונה בהתנדבות אחרי בית הספר שלוש פעמים בשבוע כדי ללמד תלמידי כיתה א’ מתקשים במתמטיקה, ושיפרה לחלוטין את ציוניהם מבלי לבקש הכרה.
למרבה הפלא, גב’ פרקר העניקה לאליוט את פרס “לב בית הספר” היוקרתי של בית הספר על אופיו ויושרו יוצאי הדופן. האווירה בחדר השתנתה מיד כשתלמידי כיתה א’ אותם לימד קמו על רגליהם כדי לעודד, מה שעורר גל מחיאות כפיים עצום ברחבי אולם הספורט וגרם לבריונים להיראות קטנים ומבודדים. גב’ פארקר הטילה אז פצצה אחרונה, וחשפה שכל הנשף שודר בשידור חי למשפחות ושהנהלת בית הספר כבר עוקבת אחר התלמידים שהערותיהם האכזריות נשמעו דרך המיקרופון.
לפני איום הפעולות המשמעתיות והבישול הציבורי, החדר השתתק, ואפילו הספורטאים הפופולריים צעדו קדימה כדי להתנצל בפני אליוט במבוכה. כשהמיקרופון הועבר אליו, אליוט הביט סביב החדר והסביר יפה שהתעלמות מפציעות רק מלמדת אנשים שאכזריות מקובלת. הוא הביע את תודתו העמוקה לאלה שבחרו באדיבות והודה לי במיוחד על כך שמעולם לא הבכתי אותו.
לאחר שהאיזון החברתי התהפך לחלוטין, גב’ פארקר הורתה לדי ג’יי להפעיל מחדש את המוזיקה כדי שנוכל לסיים את הריקוד שלנו. הקהל נפרד בכבוד מחודש כלפינו כשאליוט הוביל אותי בחזרה לרחבת הריקודים, עיניו מתלחלחות בתערובת של הקלה וגאווה. הפעם, כשחיבקנו באמצע החדר, איש לא העז לצחוק.