עם קבלת ההודעה של בתי, “אבא, בבקשה תעזור”, יצאתי מיד לדרך. הדממה העמוקה שנמשכה שנה וחצי פינתה את מקומה לצעקה מפחידה. כשהגעתי לאחוזה היושבת על הגבעה, המוזיקה והאורות שבקעו מבחוץ היו תצוגות של עושר מזויף. כדי להימנע מלהיראות, יצאתי מהמונית מרחוק והלכתי לעבר הבית, אי הנוחות שלי גברה עם כל צעד.
כשחמקתי פנימה דרך הדלת האחורית, המראה קירר את דמי. בתי היחידה, אנה, ישנה כמו חסרת בית על שטיח מלוכלך, לבושה במעיל קרוע. האורחים בפנים התייחסו אליה כמו לחפץ, דורכים עליה. ואז הופיע חתני עם כוס בידו; ללא כל חרטה, הוא לחץ את נעליו על בטנה של בתי כדי לנקות אותן, ופנה לאורחיו, צחק ואמר, “לא משנה, זו המשרתת המשוגעת שלנו”.
כעסי הגיע לנקודת שבירה לנוכח האכזריות הזו. חמקתי בשקט אל תוך הקהל, וכשהמוזיקה פסקה, כל העיניים הופנו אליי. תפסתי את חתני בצווארון, העפתי את כוסו מידו וזרקתי אותו החוצה כמו שקית זבל. פניתי אל האורחים המומים ושאגתי, “צאו מיד וזכרו מי הבעלים האמיתי של הבית הזה!” תוך דקות, הבית המפואר הזה היה אפוף בדממה של בית קברות.
התקשרתי לחבריי הוותיקים, מפקדי המשטרה, ודיווחתי על המצב. חקירות גילו שחתני לא רק עינה את בתי אלא גם תפס את רכושנו באופן לא חוקי. השקרים וההתנצלויות שהציע כשהובל משם באותו לילה היו מאוחרים מדי. הצדק נעשה; כל הזוהמה שהוסתרה מתחת למסכת העושר הזו נחשפה, אחת אחת.
לבסוף, כשחיבקתי את בתי בזרועותיי, בפעם הראשונה מזה זמן רב שמעתי אותה בוכה לא מפחד, אלא משלום. עזבנו את הבית הזה וחזרנו למקום אליו היא שייכת, לי. כוחו הגדול ביותר של אב הוא להגן על ילדתו, ובאותו לילה הצלתי לא רק את בתי אלא גם את כבודה. היא הייתה בטוחה עכשיו, ואף אחד לא יפגע בה שוב.