בוקר שקט אחד ליד אינסברוק, האוויר ריח של חציר ואדמה לחה. סוסים רעו בעצלתיים מאחורי גדר העץ.
אנה מאייר דחפה את עגלת בתה ליסה בת השישה חודשים לאורך השביל שליד האחו. בעלה, מרטין, יצא מוקדם לקנות מספוא. הכל נראה שליו.
אנה עצרה ליד השער כדי ליישר את שמיכת התינוקת. באותו רגע, משב רוח פתח את הבריח. העגלה, שהייתה בשיפוע קל, החלה לנוע.
בתחילה לאט. אחר כך, מהר יותר ויותר.
אנה הסתובבה, וליבה קפא.
“ליסה!” היא קראה.
העגלה התגלגלה ישר לעבר הצוק. אנה רצה, אבל ידעה שלא תספיק להגיע בזמן.
ואז נשמע קול של דהרה.
מהאחו, פרסותיה הולכות על הקרקע, בלה – הסוסה הערמונית שלה עם להבה לבנה על מצחה – זינקה. היא קפצה מעל הגדר השבורה וצהלה בקול רם.
בתוך שניות ספורות, היא הגיעה לעגלה, ובנגיעה קלה על הכידון, משכה אותה מהקצה. העגלה התהפכה במרחק מטרים ספורים מהצוק.
אנה נפלה על ברכיה ואספה את ליסה בזרועותיה. הילדה הקטנה בכתה, אך היא הייתה בטוחה.
בלה שכבה דוממת, נושמת בכבדות, עם פצע על רגלה. אך עיניה – גדולות ורגועות – אמרו הכל. היא הצילה חיים.
מאוחר יותר, הווטרינר הסביר שבלה פצעה את הגיד שלה, אך היא תשרוד. הסיפור התפשט בכפרים הסמוכים; אנשים באו לראות אותה, הביאו לה גזרים וסוכר.
מאז, תלויה לוחית על הגדר ליד הצוק ועליה נכתב:
“במקום הזה, סוסה הצילה תינוק. לפעמים, הלבבות הטהורים ביותר אינם אנושיים.”