במשך שש שנים ניהל מרקוס בן התשע־עשרה את הטיפול היומיומי ואת שגרת האימונים המוכרת של אחיו תיאו בן התשע, שנמצא על הספקטרום האוטיסטי. שגרת יומם כללה הדרכה בהכנת ארוחות, התמצאות בקווי אוטובוס, ביצוע מטלות בית ולמידה מעשית של התנהלות במרחבים ציבוריים. כחלק מתוכנית הלמידה הזאת, הם ביקרו בקביעות במכולת ברחוב פורט, שם קופאית בשם גברת בנט עבדה בעמדת הקופה מספר שלוש. ביום הולדתו החמישה־עשר קיבל תיאו את המשימה לבצע את הקנייה העצמאית הראשונה שלו: להיכנס לבדו לחנות עם שטר של עשרה דולרים ולקנות חפיסת שוקולד ארוזה אחת, בזמן שמרקוס ממתין בקרבת הכניסה החיצונית.
כשחלפו חמש־עשרה דקות ותיאו עדיין לא חזר, גברת בנט קראה למרקוס להיכנס לחנות ולהגיע לקופה מספר שלוש, שם מצא את תיאו כורע על אריחי הרצפה כשידיו מאחורי גבו. לקוחה, שזוהתה כאמו של תלמיד בשם דילן, טענה שתיאו מהווה סכנה לביטחון הסובבים והצביעה על סרטון בטלפון הנייד שבנה צילם בבית הספר, ובו נראה תיאו לצד עפרונות מפוזרים ומחברות נייר קרועות. תיאו הבהיר שהניח את שטר עשרת הדולרים שלו על המסוע של הקופה כדי לעזור לאישה לשלם על הקניות שלה, לאחר שכרטיס התשלום שלה נדחה, ולאחר מכן כרע על הרצפה כדי להראות שהוא אינו מהווה איום פיזי.
למחרת בבוקר חזר מרקוס לחנות כדי לצפות יחד עם מנהל הסניף בתיעוד הדיגיטלי של מצלמות האבטחה שהותקנו בתקרה. צילומי האבטחה הראו שתיאו הציע את כספו לצורך התשלום, מבלי להפר את כללי החנות או להתנהג באופן בלתי הולם מבחינה פיזית. כעבור כמה שבועות פרסמה אמו של דילן סרטון פומבי שצילמה מתוך מכוניתה החונה. בסרטון היא הסבירה שבנה גרם בכוונה להפרעה בכיתה, והודתה שההאשמות שהטיחה בתיאו בחנות היו חסרות כל בסיס.
לאחר פרסום הסרטון ביקש תיאו הזדמנות שנייה לבצע קנייה עצמאית בחנות. מרקוס ליווה אותו עד לאזור החיצוני של המבנה ברחוב פורט ונשאר לעמוד לצד דלתות הזכוכית בכניסה, בזמן שתיאו נכנס לחנות בכוחות עצמו.
במעבר שבחנות בחר תיאו חפיסת שוקולד מהמדף והביא אותה לקופה מספר שלוש. הוא מסר לגברת בנט את שטר עשרת הדולרים, קיבל את העודף שלו יחד עם קבלה מודפסת, ויצא מהחנות דרך דלתות הזכוכית האוטומטיות, כדי לפגוש שוב את מרקוס על המדרכה.