לקראת רדת החשיכה, התייר הבין באימה שהוא אבוד לחלוטין ביער עצום במונטנה. לא היה קליטה סלולרית, וחבריו לטיול כבר נעלמו מהעין. הוא ניסה כמה פעמים למצוא שביל מוכר, אך הכל נראה אותו הדבר: עצים אינסופיים, חושך, וללא רמזים לדרך. כשהחל להתעייף, החליט לעצור ולנוח לזמן מה. השמש כבר שקעה, היער היה אפוף דממה קרה, שהופרה רק על ידי רשרוש ענפים ושאגה רחוקה מדי פעם. האוויר היה לח וקפוא; אצבעותיו היו קהות, ושיניו נקשו. פחד דביק ומשתק החל לאחז בו: הוא לא ידע לאן ללכת, מה לעשות, או אפילו אם צרחות יהיו בטוחות.

בזמן שהלך, הוא מעד על שורשים ונפל לנחל צר. המים הקפואים שרפו את גופו, בגדיו נדבקו לעורו, והוא לא הצליח לנשום. במאמץ רב, הוא הצליח להגיע לחוף, רועד מקור, והבין שאין לו בגדים יבשים וגם לא כוח להמשיך. הוא התמוטט על היבשה, משוכנע שסופו הגיע.

באותו רגע, יללה חדה הדהדה בקרבת מקום. היא נשמעה כל כך קרובה עד שנדמה היה שהחיה ממש מאחוריו. לאט לאט, הוא סובב את ראשו וקפא: זאב ענק, עם פרווה כהה ועיניים נוצצות באפלולית, עמד לפניו. מאחוריו, ניתן היה לראות דמויות קטנות: אלו היו גורי הזאבים.

בלי לחשוב, האיש שכב על גבו וניסה להעמיד פנים שהוא מת. הוא נותר ללא תנועה, עוצר את נשימתו ונמנע מקשר עין. הזאב התקרב, הניח את כפותיו על חזהו והחל לרחרח את פניו, צווארו וידיו. הוא הרגיש את חום נשימתו ושמע נחירות רכות. “הוא עומד לטרוף אותי חי”, חשב, מבועת. אבל אז, הזאב עשה משהו בלתי צפוי לחלוטין, והותיר את האיש בהלם.

לפתע, הזאב ייבב חרישית, שכב לצידו והחל ללקק את ידיו. אחר כך הוא עבר לצווארו ולפניו, כאילו בודק אם הוא חי. גורי הזאבים התקרבו וחיקו את תנועות אמם. האיש לא האמין למראה עיניו. הוא נותר ללא תנועה בעוד החיות מקיפות אותו, לוחצות עליו את חמימותן. הזאב שכב לצידו, נושם בכבדות אך ברוגע, ומציע לו חום. מבלי משים, הוא עצם את עיניו מתשישות. תחושת החום התפשטה בגופו, פחדו נעלם, והוא נרדם.

עם שחר, כשהתעורר, קרני השמש הראשונות חלחלו מבעד לענפים. הזאב נעלם. בהתחלה, הוא חשב שכל מה שקרה במהלך הלילה היה חלום או הזיה. רק טביעות הכפות באדמה הלחה וכמה ציצות פרווה כהות הזכירו לו שהכל היה אמיתי.