בעיירה קטנה אפוף דממה מוזרה, התרחשה טרגדיה שתטביע את חותמה לנצח בתושביה. בעיצומה של סערה משתוללת, שני חיים תמימים כבו: התאומים ליילה וליאם, בלתי נפרדים מנשימתם הראשונה ועד אחרונה. הלווייתם נועדה להיות פרידה שלווה, מלאה בדמעות ובזיכרונות. אך איש לא דמיין שהיום הזה של שמיים אפלים יהפוך לסיוט בלתי נתפס. בין בכי ותפילות, שני ארונות קבורה לבנים נחו זה לצד זה, סמלים לאהבת אחים שנשברה מוקדם מדי. בדיוק כשהכומר החל בתפילתו, צרחה הקפיאה את האוויר. זו הייתה אמה, בת הדודה בת השש, שהצביעה על אחד הארונות, אימה בעיניה.
“ליאם זז! ראיתי אותו!” היא קראה. פאניקה אחזה בכולם. איש לא נשם. לפתע, חבטה עמומה הדהדה מתוך הארון. הנוכחים צרחו; חלקם ברחו, אחרים הפילו את הטלפונים שלהם. ההורים מיהרו אל הארון, קרועים בין תקווה לפחד. אבל המכה הזו לא תהיה האחרונה…
ליילה וליאם לא היו סתם אחים: הם היו נפשות תאומות, שנולדו במרחק של חמש דקות בלבד. מבחוץ, חייהם נראו מושלמים: משפחה מאושרת, בית חם, שני ילדים מחייכים. עם זאת, משהו אפל אורב מאחורי החומות הללו. ליילה, אמיצה וסקרנית, תמיד הובילה את משחקיהם; ליאם, ביישן ומתוק, הלך בנאמנות. עם הזמן, החלו דברים מוזרים: ליאם דיבר עם אנשים בלתי נראים, לחש בלילה לצללים שרק הוא יכול היה לראות. יום אחד, ליילה מצאה מחברת מתחת למיטתה מלאה בציורים מטרידים: יערות אפלים, דמויות חסרות פנים, ומילה במרכז: “הצופה”. כשהראתה אותה לאמה, שרה, היא כעסה:
“תפסיקי להפחיד את אחיך! זה רק הדמיון שלו.”
אבל ליילה ידעה שמשהו מרושע אורב סביב ליאם.
הבית החל להשתנות: אורות מהבהבים, רוחות קפואות באמצע הקיץ, לחישות שבאו מפתחי האוורור. לילה אחד, ליילה התעוררה ומצאה את ליאם ליד מיטתה, בוהה במבט ריק, ממלמלת,
“היא כמעט כאן.”
ביאושה, היא ניסתה להגן עליו, אך ככל שהתקרבה, כך הרגישה יותר את הנוכחות הבלתי נראית הזו. אחר צהריים אחד, ליאם נעלם וחזר עם רגליים מכוסות בבוץ וחיוך מוזר.
“הצופה הראה לי את המקום,” הוא אמר באניגמטיות.
בחקירה, ליילה מצאה מאמר ישן: שנים קודם לכן, ילד בשם קיילב נעלם בשכונה. מילותיו האחרונות היו, “היא באה לקחת אותי.”
יומיים לפני ההלוויה, ליאם מת מעוויתים. הרופאים אמרו שמדובר בהתקף אפילפטי נדיר, אך ליילה ידעה שהצופה לקח אותו. למחרת, היא נמצאה מתה במיטתה. שני מקרי מוות ב-24 שעות. העיירה כינתה זאת צירוף מקרים, אך שמועות על קללה התפשטו במהירות. במהלך הקבורה, כאשר הארונות היו מונחים זה לצד זה, רעש חזק מתוך ארונו של ליאם גרם לכאוס. אמה צרחה שראתה אותו זז. הכומר ניסה להרגיע את הקהל, ואמר שמדובר רק באוויר לכוד, אך עמוק בפנים, כולם הרגישו שהאימה רק מתחילה.
באותו לילה, המשפחה חזרה הביתה הרוסה. בחדר התאומים, הדלת נפתחה מעצמה, האורות הבהבו, ומשפט הופיע כתוב בעיבוי על המראה: “היא הבאה בתור”.
שרה, שנזכרה במקרה של קיילב, חיפשה את סבתה בת התשעים, אלינור ויטמור. האישה הזקנה חשפה את האמת:
“הצופה ניזון מפחד ומהקשר בין תאומים. הוא תמיד חוזר כל שלושים שנה”.
האימה גברה. לילה אחד, אמה צרחה ש”אילה נמצאת מתחת למיטה שלה”. מייק, האב, ניסה לברוח, אך בזמן שהכין את המכונית, משהו פגע בו באכזריות בראש. ואז הם ראו את זה: דמות גבוהה וחסרת פנים עם עיניים אדומות שזרחו בחושך. המשטרה לא מצאה דבר, למרות ששוטר זיהה את הציורים במחברת: בן דודו נעלם שנים קודם לכן ביער. באותו לילה, משפט בודד הופיע ביומנו של ליאם: “חצות. הדלת. תכניס אותה”.
שרה נכנסה ליער בחצות. אמה עקבה אחריה. מתחת לקשת של עצים מעוותים, הצופה התממש.
“עכשיו הוא רוצה אותי, כי אילה נלחם,” לחשה אמה.
שרה ניסתה להגן עליה, אבל היצור חייך, וחושך עטף אותם. עם שחר, אמה נעלמה. בעקבות מפה שציירה הילדה, הם מצאו קרחת יער. שם עמדו ליאם, עם עיניים שחורות, ואילה, מקרינים אור רך.
“את חייבת לבחור,” אמרה אילה. “אחת נשארת, אחת הולכת.”
אמה נראתה חיוורת, אבל חיה.
“אילה עזר לי,” לחשה. שרה בכתה, מחבקת אותה, בעוד אילה התקדמה בשלווה.
“אני כבר לא מפחדת, אמא. אני יודעת מה אני חייבת לעשות.” ליאם אחז בידה.
“אם נלך יחד, הכל ייגמר.” שניהם צללו אל תוך החושך. אור חם פרץ, הצופה צרח, והיער השתתק.
כאשר שרה ומייק יצאו החוצה, השמיים היו בהירים. האדמה שבה נסגרה הדלת, ושני פרחים נבטו ממנה: אחד לבן ואחד כחול. באותו לילה, אמה ציירה את אילה וליאם בשדה זוהר, מחייכים.
“הם בסדר עכשיו,” היא לחשה.
שבועות לאחר מכן, הבית נשם שלווה. בגינה, הם שתלו עץ כסמל לתקווה. לפעמים אמה הייתה מסתכלת מהחלון וממלמלת,
“תודה, אילה. תודה, ליאם.”
שרה חייכה, בידיעה שיש קשרים שאפילו המוות לא יכול לשבור. ועמוק בתוך היער, צחוק מרוחק עדיין הדהד… הוכחה לכך שאהבה לעולם לא מתה, ושיש סיומים שהם, במציאות, התחלות חדשות.