אנה נולדה בחושך.
עולם מלא צבעים, פנים ואופקים תמיד נותר מאחורי דלתיים סגורות עבורה.
עיוורון הפך לגורלה מרגע נשימתה הראשונה – וחרפה לאביה, בעל אדמות גאה שהורגל לראות בחולשה תבוסה אישית.
הוא מעולם לא הביט בבתו ברכות. עבורו, היא הייתה תזכורת לחוסר השלמות שלו, כתם על כבוד המשפחה.
וכאשר אנה מלאו לה שמונה עשרה, מבלי לשאול את דעתה, הוא הכריז בקרירות:
“תתחתני עם לוקאס, איכר מהכפר התחתון.”
אין אהבה, אין ברירה – רק משפט שנאמר בנוכחות משרתים שקטים.
החדשות זעזעו את כולם. מדוע בעל אדמות עשיר ייתן את בתו – אפילו עיוורת – לאדם עני ללא שם או אדמה?
היו שלחשו שהאב פשוט החליט להיפטר מה”נטל”, בעוד שאחרים ראו בכך עונש מתוחכם על עיוורון שלה. אנה הרכינה את ראשה בשקט. כניעה הייתה הדבר היחיד שלימדו אותה.
ביתו של לוקאס היה קטן, חורק ברוח, אך חמים באופן מפתיע. הוא הריח לחם, חציר טרי וטוב לב.
לוקאס דיבר מעט, אבל כל תנועה שלו שידרה סבלנות. הוא לא התייחס לאנה כאילו היא אומללה – הוא דיבר אליה, תיאר את צבעי השקיעה, את קווי העננים, את תנועת הגשם על הזכוכית.
“תראי,” הוא אמר, “נראה שהשמש נמסה לתוך הנהר היום. המים עכשיו כמו זהב.”
ולמרות שאנה לא יכלה לראות את האור, היא למדה להרגיש אותו בדבריו.
בערבים, הוא קרא לה – בקול שקט שהקרין חיים.
לפעמים היא תפסה את עצמה מחייכת, לא מסוגלת לראות חיוך נוסף.
וכך התפתחה הכרת תודה באופן בלתי מורגש לאהבה – חמה, פשוטה, כמו נשימת האביב.
חלפה שנה.
יום אחד, הגיע לכפר רופא מהבירה – אדם שכונה עושה ניסים. הוא ביצע ניתוחים שהשיבו את ראייתם לאלה שחיו בחושך כל חייהם.
לוקאס הקשיב לסיפורים בנשימה עצורה. בלי לומר מילה לאשתו, הוא מכר את כל אשר לו: את סוסו, את כלי עבודתו, אפילו חלק מאדמתו, כדי לשלם עבור הניתוח.
הוא עבד בלילות עד שידיו נסדקו מקור, ורק אז העז לספר לה על חלומו – לתת לה אור.
אנה בכתה, מתחננת שלא יעשה זאת. אבל לוקאס רק לחץ את ידה:
“האור שייך לך, אנה. אני רק עוזר לו למצוא את דרכו.”
הניתוח התרחש בדממה, שבה כל תנועה נראתה כמו נצח.
שבועות ההחלמה היו קשים. אנה חיה בין תקווה לפחד – לא כל כך מהאור, אלא מהאפשרות לאבד אותו.
ואז בוקר אחד, כשקרן האור הראשונה חדרה מבעד לחלון, לוקאס, שישב ליד מיטתה, חש את צמרמורתה.
אנה פקחה את עפעפיה. העולם פרץ לתודעתה בפעם הראשונה – מסנוור, עצום, חי.
ובתוך האור הזה, היא ראתה את פניו של לוקאס – פשוטות, עייפות, אך מוארות בטוב לב שמעולם לא הכירה קודם לכן.
“אז זה מה שאת,” היא לחשה, דמעות זולגות על לחייה, “האור שלי.”
כאשר נודע על כך לכפר, אנשים לא יכלו להאמין: איכר עני החזיר את ראייתה של בת של אדם עשיר.
והאב, כששמע על הנס, עמד זמן רב ליד החלון, קפץ את אגרופיו.
הוא הבין שברצונו להיפטר מבושה, הוא עצמו איבד את כבודו.
הוא לא נישא את בתו לאדם עני, אלא לאדם בעל אצילות נדירה ואמיתית.
מאותו רגע ואילך, אנה כבר לא פחדה מהעולם.
היא צעדה בשדות, בשבילים שנגעה בהם קודם לכן רק בידיה – כעת ראתה כל עלה, כל קרן אור, כל מבט של לוקאס.
היא זיהתה אור, אהבה ואמת – לא בעיניה, אלא בליבה.
וכשהביטה בו, היא ידעה: עיוורון שלה הסתיים לא ביום שבו חזרה לה ראייתה,
אלא ביום שבו למדה לראשונה לראות בנשמתה.