הגשם פסק, אך הותיר אחריו נוף בוגדני של בוץ סמיך וקר שבלע כל מה שנגע בו. עבור ארתור, אדם שהורגל לעושר ולהשפעה, העולם הצטמק לפתע לרדיוס כיסא הגלגלים הממונע שלו, שכעת היה לכוד ללא תקנה. הגלגלים הסתובבו ללא תועלת, חפרו עמוק יותר בבוץ החום עם כל משיכה קדחתנית של הג’ויסטיק. הולכי רגל לבושים היטב מיהרו לעבור, מטילים מבטי גירוי או גועל לפני שהסבו את מבטם, להוטים להגן על מעיליהם הצלולים ונעליהם היקרות מפני הזוהמה המתיזה. עבורם, הוא היה רק מכשול לא נוח באחר צהריים אומלל. ארתור הרגיש אימה קרה מתמקמת בחזהו, הבין שכל כספו לא יוכל לקנות לו יד אחת של עזרה ברגע של ייאוש אמיתי.
ואז, הדממה המעיקה של האדישות הופרה על ידי רחש צעדים רך. דמות קטנה ושברירית ירדה מהמדרכה אל תוך הבוץ הקפוא. זו הייתה נערה צעירה וחסרת בית, מעילה הגדול מרופט ופניה מוכתמים בפיח. בלי מילה, היא עצרה, חלצה את נעליה הבלויות והספוגות מים, והניחה אותן בעדינות על הבטון היבש. היא צעדה יחפה לתוך הבוץ הקפוא והנושך, בהונותיה מתעקלות מהלם הקור הפתאומי והחודר. היא התמקמה מאחורי שלדת המתכת הכבדה של כיסא הגלגלים, נשענה עליו את כל משקלה והחלה לדחוף.
משקלו העצום של הכיסא ושאיבת הבוץ הפכו כל סנטימטר למאבק אדיר. ארתור שמע את נשימתה הקשוחה של הילדה מאחוריו, מנוקדת ביבבות רכות וחנוקות, בעוד הבוץ הקפוא והפסולת הנסתרת חבטו את רגליה היחפות. עם זאת, היא סירבה לוותר, תקעה את עקביה באדמה ומתאמצת בנחישות עזה ושקטה שהביישה כל מבוגר שעבר לידו. במשיכה אחרונה ומייסרת אחת, הגלגלים סוף סוף השתחררו מהחריץ העמוק, התגלגלו אל המדרכה המוצקה והנקייה שמעליה. הילדה, מתנשפת, עמדה רועדת, מנגבת את מצחה בידה רועדת ומוכתמת בבוץ.
ארתור נשף נשימה עמוקה שהרגיש שהוא מחזיק במשך נצח. הוא הושיט יד לכיס מעילו אל ארנקו, מתוך כוונה להציע פרס שישנה את חייה של הילדה המסכנה הזו לנצח, וסובב את כיסאו כדי להביט במושיעו. מילות התודה גוועו בגרונו. הוא קפא, נשימתו נעתקה, כשהוא בהה בעיניה הרחבות והבהלות. ארנק העור היקר החליק מאצבעותיו הקהות ונחת על הקרקע מבלי לשים לב.
הזוהמה על פניה לא יכלה להסתיר את הקימור העדין של לסתה, וגם שנות הקשיים לא יכלו להסוות את הבהירות הייחודית והחודרת של מבטה. במשך חמש שנים מייסרות, ארתור בהה בתצלום ממוסגר על שולחנו, מתפלל לנס שהמשטרה התעקשה שלעולם לא יגיע. כעת, כשהוא מביט בילדה הרועדת שלפניו, החלל המייסר בליבו נעלם בן רגע. הוא הביט בבתו הנעדרת, לילי. דמעות טשטשו את ראייתו כשהושיט את זרועותיו הרועדות, קורא בשמה בלחישה שבורה. לילי מצמצה, זיהויה עלה מבעד לתשישותה, והשליכה את עצמה לחיבוקו של אביה, הבוץ הקפוא נשכח כשהם סוף סוף התאחדו לחלוטין.