איימי, בת 27, הייתה שחוקה, מרוששת ונאבקה לגמור את החודש בדירה זעירה בקווינס, תוך כדי שהיא מלהטטת בשתי עבודות בדיינר ובחנות ספרים. אימהות מעולם לא הייתה חלק מהתוכנית שלה, אך היא תמיד אהבה את אחיינה אוון, שנולד עם עיוות ברגל. למרות הכאב שסבל והגשרים שלבש, אוון נותר עליז ובהיר.
הכל השתנה ביום שישי אחד, כאשר איימי חזרה הביתה לאחר משמרת כפולה ארוכה ומצאה את אחותה הגדולה לילה עומדת בחוץ עם אוון. ללא אזהרה, לילה נטשה את בנה בן הארבע כדי לחפש “התחלה חדשה” עם מישהו שלא רוצה ילדים. המומה אך נחושה, איימי הבטיחה לאוון שלעולם לא תעזוב, ולפתע היא הפכה לכל עולמו.
החודשים הראשונים היו אכזריים. איימי מכרה את מכוניתה, עבדה שעות נוספות והפכה את דירתה הצפופה לחדר מלא בציוד טיפולי. אבל אוון מעולם לא התלונן. הוא התמיד בטיפול, בבית הספר ובביקורת הציבורית; חוסנו ושמחתו עוררו השראה באיימי ועיצבו בהדרגה את הישגיו יוצאי הדופן. עד גיל עשר, הוא כבר היה מסוגל ללכת למרחקים קצרים בעזרת קביים, ובכך להתגבר על כל הציפיות.
שנים לאחר מכן, מסירותה של איימי השתלמה. הייתה לה עבודה טובה יותר, בית צנוע, ואוון מבריק ומלא תקווה, שכעת הוא נער מבריק. אבל אז, שנים לאחר שוויתרה, לילה חזרה ודרשה משמורת. המאבק המשפטי היה ארוך ורגשי, אך האמת הייתה בלתי ניתנת להכחשה: איימי גידלה את אוון, דאגה לו ואהבה אותו ללא תנאי. בית המשפט העניק לה משמורת מלאה ופסל את לילה באופן סופי.
לבסוף, אוון ביקש מאיימי לאמץ אותו רשמית. כשעזבו את בית המשפט יד ביד, שניהם הרגישו את משקל השנים יורד מכתפיהם. איימי הבינה שאהבה, הקרבה ויושרה לא רק עיצבו את חייו של אוון, אלא גם הגדירו את חייה שלה. הסיפור מעלה שאלה עמוקה: אם הורה נוטש ילד וחוזר רק כשהילד מצליח, האם הוא יכול אי פעם באמת לתבוע בחזרה מקום בחייו של הילד – או שמא דלתות מסוימות נועדו להישאר סגורות לנצח?