אחות הבחינה בילד קטן שלבש כובע חורף במשך יותר מחודש רצוף. כשהסירה אותו, האישה התנשפה בהפתעה
קטרינה מלניקובה עבדה כאחות בית ספר במשך תשע שנים. היא הייתה בת ארבעים ואחת, עם קול רך ועיניים קשובות – היה לה כישרון לשים לב לדברים שאחרים עברו על פניה בלי להעיף מבט שני. משרד האחות שלה תמיד הריח מחומר חיטוי ידיים ותה תפוחים. פוסטרים בהירים כיסו את הקירות, ובובות פרווה לילדים מפוחדים היו מונחים על מדף. אנשים הגיעו לשם לא רק עם שריטות, אלא גם פשוט כדי לשבת ליד מישהו שיכול היה להקשיב.
ב-1 במאי, החום פגע באופן בלתי צפוי. אחרי אביב ארוך, העיר הייתה לוהטת תחת השמש, והילדים הגיעו בריצה לבית הספר בחולצות טריקו, מכנסיים קצרים ושיער פרוע. כולם – חוץ מאחד.
טימור גראצ’ב. בן שבע. עיניו – כמו אלו מתצלום ישן, רציניות, כהות.
הוא לבש מכנסיים עבים, סווטשירט ארוך שרוולים… וכובע סרוג כחול. אותו אחד שלבש כל החורף.
קטרינה חייכה אליו כשנכנס למרפאה.
“טימור, אתה לא לוהט בכובע שלך?”
הילד קפץ את שפתיו וניער את ראשו.
“אני צריך ללבוש אותו.”
“למה?”
“אני פשוט חייב.”
הוא אחז בשולי כובעו בשתי ידיו, כאילו מגן על משהו יקר. קטרינה לא אמרה דבר. היא רק שמה לב למבטו החשדן, לרעד הקל באצבעותיו, לעקצוץ של פחד שילדים לא יכולים להסתיר.
מאוחר יותר, על כוס קפה, היא שוחחה עם המורה שלו, סבטלנה אלכסייבנה.
“הוא גם לא מוריד אותו בשיעור התעמלות,” היא נאנחה. “באפריל, הוא קיבל התקף לב כשהמאמן ביקש.”
“מה את יודעת על המשפחה שלו?”
“אמא מתה. אבי ואחי הגדול עדיין בחיים. אבי קפדן ומסוגר. אחי מקבל אותו. טימור שקט ולא מפריע לאף אחד.”
קטרינה הנהנה, אך חרדתה נותרה.
היא החלה להתבונן.
שבוע אחר שבוע – אותו הדבר. כובע. שרוולים ארוכים. מבט מוריד.
ויום אחד, במסדרון, היא שמה לב לכתם כהה על הכובע. קטן, חום. דם.
באותו ערב, היא אספה אומץ והתקשרה לאביה.
“שלום, זאת אחות בית הספר, רציתי לבדוק מה שלום טימור…”
הקול בצד השני היה חד ויבש:
“אין בעיה. הוא יודע איך להתנהג.”
“הוא לא מוריד את הכובע שלו אפילו בחום. חשבתי שאולי יש לו קרקפת רגישה?”
“הכובע זו החלטה משפחתית,” התפרץ האיש. “ולא עניינך.”
קטרינה ניתקה באיטיות. משהו בתוכה התקרר.
בבוקר יום שני, המורה רצה לחדר.
“טימור בוכה, הוא אומר שיש לו כאב ראש. אבל הוא לא מוריד את הכובע.”
כשקטרינה נכנסה לכיתה, הילד ישב בפינה, ידיו שלובות על ראשו. פניו היו חיוורות, שפתיו רועדות.
“טימור, אני יכול רק לגעת במצח שלך? אני לא אגע בכובע שלך, אני מבטיח.”
הוא הנהן. מצחו בער.
והריח… סמיך, מתכתי, מוכר עד כאב. מוגלה.
קטרינה שקעה על ברכיה.
“טימור, אני צריך להוריד את הכובע. אחרת זה יחמיר.”
“אבא אמר שאתה לא יכול,” הוא נשף. “אם הם יגלו, הם ייקחו אותי.”
“זו לא אשמתך,” היא אמרה בשקט. “לעולם לא.”
הם הלכו למרפאה.
הם סגרו את הדלת. קטרינה הוציאה כפפות, תחבושות ותמיסה.
הילד רעד.
“אבא אמר שמגיע לי,” הוא לחש. “על כך שהייתי שובב. ואחי קנה לי כובע כדי שאף אחד לא יראה.”
קטרינה משכה בבד, אבל הוא לא זז. הוא נדבק.
היא הרטיבה את הקצוות, בסבלנות, כמעט בעדינות.
כשהכובע סוף סוף ירד, שתי הנשים – קטרינה והמורה – התנשפו.
העור שמתחת היה חתוך, מכוסה בעשרות כוויות עגולות. טריות וגלידו, בקרבת מקום.
כוויות סיגריות.
קטרינה חרקה שיניים.
“את מאוד אמיצה,” היא אמרה. “הכל יהיה בסדר.”
היא טיפלה בפצעים. סווטלנה החזיקה את ידו של הילד.
הוא לא בכה. הוא רק לחש בשקט:
“הוא עושה את זה כשהוא שותה. כדי שאזכור.”
הכל אחרי זה היה מטושטש.
שיחות למנהל. הגנת ילדים. משטרה. מסמכים. ראיות מצולמות.
טימור ישב על הספה, עטוף בשמיכה, בעוד קטרינה שלפה כובע רך חדש מהמגירה.
“זה לא יכאב”, היא אמרה.
הילד הביט בה.
“אני יכול… לשמור אותו?”
“כמובן.”
הוא בילה שלושה ימים בבית החולים. זיהום, כוויות, תשישות.
קטרינה וסווטלנה עמדו בתורות על המשמר ליד מיטתו. בלי לוחות זמנים, בלי פקודות. הן פשוט לא יכלו אחרת.
ביום השלישי, סווטלנה אמרה:
“אני אגיש את הניירת. אני רוצה לקחת אותו.”
קטרינה הסתכלה עליה לרגע ארוך.
“את בטוחה?”
“כן. חיכיתי לו.”
שבועיים לאחר מכן, טימור עבר לגור בביתה.
בהתחלה, הוא פחד לפתוח את המקרר בלי רשות. הוא שטף את הכלים שלוש פעמים.
לפעמים הוא היה יושב על הרצפה ומכסה את עצמו במגבת – רק כדי להסתתר.
סבטלנה סבלה זאת. היא הייתה אומרת ברוגע:
“את בבית. הכל בסדר עכשיו.”
על המקרר היה תלוי פיסת נייר:
“אתה בסדר.”
לפעמים הילד היה ניגש, קורא אותה ושואל:
“זה נכון?”
“זה נכון,” היא הייתה עונה.
עד הקיץ, שיערו של טימור התחיל לצמוח.
הצלקות דהו.
ערב אחד, קטרינה עברה לביתם וראתה אותו בחצר – יחף, ידיו רטובות, צוחק תחת ריסוס צינור. בלי כובע.
היא בכתה. אבל בפעם הראשונה, זה היה משמחה.
סבטלנה יצאה עם כוס תה.
“הוא עדיין רועד בשנתו,” היא אמרה. “אבל עכשיו הוא פשוט מתכרבל איתי.” “ואת?” “הגשתי בקשה לאימוץ. שנה לאחר מכן. באותו יום שבו הכל התחיל.”
קטרינה הנהנה, מביטה בילד שרץ על הדשא. לפעמים ניסים קורים לא בקסם. אלא פשוט בגלל שמישהו שם לב בזמן שהילד חובש כובע כשהאביב כבר הגיע.
