לאחר אובדן פתאומי של בתה הצעירה אווה מדלקת קרום המוח, גרייס בילתה שלוש שנים במצב של קהות חושים; הטראומה שלה סומנה על ידי “קיר ריק” בזיכרונה במקום בו הייתה אמורה להיפרד סופית. גרייס ובעלה ג’ון, שחיפשו מקלט מזיכרונות החונקים של אבלה, עברו עם תאומתם שנותרה בחיים, לילי, לעיר חדשה להתחלה חדשה. אך השלום השברירי שבנו התנפץ ביום הראשון של לילי בבית הספר, כאשר מורה בירך בטעות את גרייס על מצבן הטוב של “שתי” הבנות. הערה אגבית זו הובילה את גרייס לכיתה שם ראתה את בלה – ילדה שהייתה תמונת מראה מילולית של הבת שקברה שנים קודם לכן.
מראה בלה עורר התמוטטות גופנית עבור גרייס, כשהיא השתכנעה שהילדה היא למעשה אווה. למרות התעקשותו העדינה של ג’ון שזכרונה של גרייס מההלוויה מעורפל על ידי תרופות חזקות והטראומה, גרייס לא יכלה ליישב את הדמיון הפיזי המוזר בין בלה ללילי עם המציאות. המצב אילץ עימות קשה עם הוריה של בלה, דניאל וסוזן, אשר הגיבו באופן הגנתי אך אמפתי, לסיפור האובדן של גרייס. כדי לפתור את העניין ולמנוע מגרייס להידרדר עוד יותר למצב של הרס עצמי, הוריהם של ג’ון ובלה הסכימו לבדיקת DNA סופית שתספק את הסיום שההיגיון לבדו לא יכול היה לספק.
ההמתנה בת ששת הימים לתוצאות הייתה תקופה של ספק עצמי מייסר עבור גרייס, שבמהלכה הטילה ספק באמינות האינסטינקטים האימהיים שלה. כשהמעטפה הגיעה סוף סוף, התוצאות היו בלתי ניתנות להכחשה: בלה לא הייתה אווה. התוצאה השלילית עוררה התפרצות דמעות של שעתיים – לא רק מהאכזבה מאובדן אווה בפעם השנייה, אלא מהקלה עצומה על כך שסוף סוף היה לה גבול ברור וברור לאבלה. הבדיקה אישרה שבלה הייתה פשוט תאונה ביולוגית – זרה שחלקה במקרה את פניה של רוח.
אישור מדעי זה סיפק את “פרידה” שחמקה מגרייס במהלך ערפל ההלוויה שלוש שנים קודם לכן. ראיית הראיות בכתב אפשרה לגרייס לסיים את חיפושה אחר ילדה האבוד בכל קהל ולקבל סוף סוף את סופיות אובדנה. במקום להיות תעלומה מרושעת או חזרה על טבעית, תגליתה של בלה שימשה כזרז פסיכולוגי, שאפשר לגרייס לעבד את הטראומה שלה. היא הבינה שרוחה חיפשה דרך למלא את החלל שהותירה בתה, ובדיקת ה-DNA שימשה כעוגן האחרון שהיא הייתה צריכה כדי להישאר מקורקעת במציאות.
שבוע לאחר מכן, גרייס עמדה בשערי בית הספר וצפתה בלילי ובלה משחקות יחד; תלתליהן הזהים וצחוקן התואמים כבר לא היו מקור לכאב. שתי הבנות הפכו במהרה לחברות, לא מודעות לנטל הרגשי הכבד שכמעט הטיל עליהן הדמיון. כשגרייס צפתה בהן נעלמות בבניין בית הספר, היא הרגישה את “האבן בחזה” סוף סוף מתרוממת. היא קיבלה את העובדה שלמרות שלא החזירה את בתה, היא השיגה את הבהירות הדרושה כדי להתקדם – בידיעה שריפוי לפעמים דורש התמודדות עם התקוות הכי בלתי אפשריות לפני שאפשר להניח אותן למנוחות.