בגיל 73, דונה האלמנה הרגישה ריקנות לאחר אובדן בעלה, ג’וזף. ילדיה התרחקו, הבית היה מוצף בחיות רחוב, והחגים היו שקטים באופן בלתי נסבל. היא ניסתה למלא את הריקנות במועדונים, התנדבות ואפייה, אך האבל נותר כמו צל, ואפילו בחדרים מלאים באנשים, היא הרגישה בלתי נראית.
ביום ראשון אחד בכנסייה הכל השתנה. כשהיא שמעה שיחה על תינוקת שזה עתה נולדה עם תסמונת דאון שאף אחד לא רצה, דונה פעלה מיד. היא הלכה לבית היתומים, ראתה את התינוקת הזעירה, וידעה ללא היסוס שהיא תיקח אותה. העובדת הסוציאלית הייתה סקפטית, אך נחישותה של דונה לא התערערה. היא קראה לתינוקת קלרה ונשאה אותה הביתה, והביאה אור לבית שהיה חשוך זמן רב מדי.
לחישות ושיפוטיות הגיעו משכנים ובני משפחה. ילדיה זעמו על החלטתה וקראו לה פזיזה, אך דונה עמדה איתנה. צרכיה של קלרה קיבלו עדיפות. תוך שבוע, קלרה החלה לחייך, ונוכחותה החזירה חיים וחום לבית. ואז הגיע הרגע הסוריאליסטי: אחת עשרה מכוניות רולס-רויס שחורות הגיעו, והביאו עורכי דין ומסמכים שחשפו את ירושתה של קלרה – אחוזה, מכוניות והון שהוריש לה הוריה המנוחים.
במקום לשמור על העושר, דונה בחרה באהבה על פני יוקרה. היא מכרה את האחוזה והמכוניות והשתמשה בתמורה כדי להקים את קרן קלרה לילדים עם תסמונת דאון ומקלט לבעלי חיים משוטטים. קלרה גדלה בבית מלא חום, צחוק ויצירתיות, שעלו על כל הציפיות. היא שגשגה, למדה, אהבה, ובסופו של דבר מצאה בן זוג עדין, אוון, שחלק איתה את החמלה והסקרנות שלה.
דונה, כיום מבוגרת אך מסופקת, מהרהרת בחיים שקלרה הביאה לה – חיים משמעותיים יותר מכל ירושה או נחמה. בכך שהיא מתעדפת אהבה על פני פחד, היא שינתה את עולמה ואת חייהם של אינספור אחרים. קלרה לא רק הצילה את דונה; היא עוררה השראה בקהילה שלמה והוכיחה שגם הנשמות כביכול “לא רצויות” יכולות לשנות הכל.