לפני שלוש עשרה שנים, חיי השתנו ברגע שפגשתי את אייברי, ילדה בת שלוש מבועתת שזה עתה איבדה את הוריה בתאונה טרגית. הייתי בת 26, רופאה בחדר מיון, טרייה מבית הספר לרפואה, לא מוכנה כלל לזוועה ששטפה את דלתותינו באותו ערב. אבל כשהיא נאחזת בי, לוחשת שוב ושוב, “בבקשה אל תעזבי אותי לבד”, משהו השתנה בתוכי. לא יכולתי לתת לה להתמודד עם עוד זרים בלי אכפתיות, אז נשארתי לצידה, קוראת לה את הסיפורים, מביאה לה מיץ תפוחים, ושמרתי עליה מקורקעת בעולם שהתפורר סביבה.
מה שהחל כלילה אחד הפך לשבועות, חודשים, ובסופו של דבר למחויבות לכל החיים. אייברי הפכה לבתי בכל דרך שחשובה. טיפלתי בניירת, ביקורי בית ושיעורי הורות, איזנתי משמרות של 12 שעות בבית החולים, ובמקביל וידאתי שתמיד יהיה לה אוכל, ביטחון והביטחון שאני אהיה שם בשבילה בכל אירוע בבית הספר, בכל שעת שינה ובכל שברון לב. כשהיא קראה לי לראשונה “אבא” בסופרמרקט, הבנתי שבניתי את כל חיי סביבה ושהיא הפכה לכל ליבי.
ככל שאייברי גדלה, כך גם הצורך שלי בחברות גדל. פגשתי את מריסה, אחות חכמה ודואגת, ולראשונה דמיינתי חיים הכוללים גם אהבה וגם משפחה. אבל האשליה הזו התנפצה כשמריסה הראתה לי צילומי אבטחה של דמות עם ברדס גונבת כסף מהכספת שלי. האינסטינקט הראשון שלי היה להגן על אייברי, מחשש לגרוע מכל. זה היה רגע מבלבל ומפחיד, ונאבקתי להשלים עם הילדה שגידלתי עם הרעיון שהיא עשויה להיות מעורבת.
האמת התגלתה בצורה בלתי צפויה: הדמות עם הברדס הייתה מריסה עצמה. היא תזמרה את הגניבה, ניסתה להפליל את אייברי ותמרנה אותי. הבגידה שלה הייתה מוחלטת – היא רצתה לגנוב את עתידי, את כספי ואת האמון שלי. הבהרתי שאבחר באייברי בכל פעם, אנתק את מריסה מחיינו ואבטיח את ביטחונה ורווחתה של בתי. למרות הפחד והכעס, אייברי נותרה תמימה, והאחריות והאהבה שלי אליה מעולם לא התערערו.
כעת, אייברי ואני בונים מחדש את שלוותנו. אני מראה לה את קרן הלימודים, מסבירה כל תוכנית, ומבטיחה לה שהיא בתי, האחריות שלי והבית שלי. לפני שלוש עשרה שנה, ילדה קטנה בחרה בי כ”טובה” שלה, ואני בוחרת בה שוב כל יום. משפחה לא מוגדרת על ידי דם – היא מוגדרת על ידי נוכחות, הגנה ואהבה ללא תנאי, בכל אתגר. כך נראית אהבה: אמיתית, בלתי מעורערת, ושלנו לחלוטין.