בוקר האביב היה כה בהיר, כאילו החיים עצמם החליטו להתחיל הכל מהתחלה.
השמש נצצה מהפסים, האוויר הריח מברזל וגשם, ועל הרציף עמדה סופיה – אישה צעירה בהריון בחולצה רטובה ונעלי ספורט בלויות.

שערה היה דבוק לפניה, וקרסוליה היו מכוסים באבק ובעייפות. אבל משהו שלם נותר במבטה – ניצוץ שגם עוני וגם כאב לא יכלו לכבות.
בידיה הייתה שקית ניילון וארנבון ממולא ישן עם אוזן קרועה.

היא עלתה לרכבת וישבה בשקט ליד החלון. היא אחזה בארנבון הממולא לבטנה ועצמה את עיניה – כאילו מנסה לשכוח, ולו לרגע.
הנוסעים הביטו בה והסיטו את מבטם. עבורם, היא הייתה רק זרה – צל בעולמם המוכר.

הכרטיסן ניגש אליה – קשוחה, עייפה, עם פנים שהעייפות גברה עליהן מזמן על הרחמים. “הכרטיס שלך?”
סופיה הביטה למטה.
“אין לי… רק רציתי לעלות קצת, להתחמם…”
“את לא יכולה לעלות בלי כרטיס”, היא ענתה בקול שקוף. “תצטרכי לרדת בתחנה הבאה”.

כשהרכבת עצרה, סופיה יצאה. הרוח ריחפה בשערה, השמש זרחה בעיניה, והיא לחשה, שוקעת אל הקרקע ליד קיר התחנה:
“היי סבלנית, קטנטנה… זה ייגמר בקרוב.”

הרכבת יצאה לדרך.
הקרון השתתק.
הכרטיסנית הלכה לאורך המסדרון, בודקת את המושבים, כשלפתע הבחינה במשהו קטן מתחת למושב.
היא התכופפה – ארנבת ממולאת זקנה.
רטובה, עם כפות מלוכלכות, וסרט סביב צווארה עם פיסת נייר מחוברת.

בכתב יד לא אחיד ורועד:

“אם משהו יקרה לי, תעזור לילדה שלי.
אני מאמינה שעדיין טוב לב חי.”

הכרטיסנית קפאה. ליבה הלם איפשהו בגרונה.
ואז היא מיהרה לתא הנהג.
“עצרי את הרכבת! מיד!”

הבלמים חרקו, הגלגלים חרקו. האנשים בקרון צרחו – אבל הרכבת נעצרה באמצע שדה שטוף שמש.
הטכנאי וכמה נוסעים קפצו החוצה ורצו חזרה למקום שבו נותרה התחנה.

סופיה נמצאה על הרציף. היא ישבה על הקרקע, מחבקת את בטנה, חיוורת כצל. הלידה החלה.
הכרטיסן כרע ברך לידה, עדיין אוחז בארנב הרטוב.

עשרים דקות לאחר מכן, בכיו של התינוק הראשון נשמע מעל התחנה.
הוא חתך את האוויר כמו אור אחרי סופת רעמים.

אפילו השמש כאילו התבהרה, כאילו השמיים עצמם נוטים לראות.

מאוחר יותר, הרופא היה אומר:
“אם לא היית עוצר את הרכבת, הם לא היו שורדים.”

ובמשך זמן רב, העיר הייתה מספרת את סיפורה של האישה ללא כרטיס, שארנבה הזקן והפרוותי עצר את הרכבת והציל שני חיים.