בכפר צפוני, בקצה יערות קרליאן העמוקים, חי יערן זקן. הוא חלק בית עם בתו, בעלה ובנם הצעיר – ילד שקט ובהיר עיניים, שסבו היה עושה הכל.
קיץ אחד, היערן יצא לסבך כדי לקטוף אוכמניות – הוא רצה לפנק את נכדו בפירות יער טריים. הוא הכיר את המקומות האלה כמו את כף ידו, אז הוא העז לצאת רחוק למקום שבו הפירות גדולים יותר והאוויר סמיך יותר.
הוא התכופף, הניח את הסל שלו בקרבת מקום והחל לקטוף – בהתלהבות ובנינוחות. הוא שקע כל כך עד שלא שם לב כיצד מצא את עצמו על קצה בור עמוק. ולפתע, נהמה מאיימת נשמעה מעל הדממה.
דוב עמד מולו. ענק, זהיר, הוא התקרב, מתנשף, כאילו נחוש להעניש את הפולש.
אבל היערן לא איבד את קור רוחו – הוא מעולם לא נכנס ליער בלי רובה. הוא הרים את הקנה וירה. הרובה הדהד בין העצים, והדוב קפץ הצידה… אך לא עזב.
ואז הבין היערן שהוא לא היה הגורם. כמה צעדים משם, גור דוב קטן שכב על הקרקע. הוא היה קטן ומיילל ברחמים, כפו לכודה במלכודת. והדובה האם עמדה בקרבת מקום, לא בטוחה כיצד לעזור.
האיש התקרב באיטיות. הוא הוציא אולר מתיקו, פתח בזהירות את הברזל ושחרר את הדוב הקטן. הגור זינק לעבר אמו, והיערן, מבלי לחכות שתתאושש מהפחד, מיהר משם.
הוא הלך במהירות, מרגיש את הענפים מתפצחים מאחוריו. נראה כאילו מישהו עוקב אחריו. רק כשהגיע לקצה היער העז להסתובב – וראה אותה. הדוב עמד ליד העצים וצפה. במשך זמן רב. לא בזדון, לא באיום. היה משהו אנושי במבטה – כמו הכרת תודה. אבל היערן לא הבין זאת אז. הוא חשב שהוא באורח פלא ניצל מהתקפה.
חלפה שנה.
באותו ערב, הזקן ישב ליד החלון, מחכה לבתו ולחתנו – הם הלכו לעיר לקנות עריסה. המשפחה ציפתה לתוספת חדשה, והיערן המשיך להציץ אל הכביש. אבל השמש כבר שקעה, והם עדיין לא הגיעו.
לפתע, שכן פרץ לבית, חיוור וקוצר נשימה.
“צרות!” הוא צעק. “דוב משוטט בכפר! עם פה מדמם! נושא משהו בשיניו!”
היערן תפס את מעילו ורץ החוצה. אנשים התאספו, צעקו וירו באוויר. הדובה, שלא רצה רחוק, עמדה בקצה היער. כשראתה את הזקן, היא הורידה לפתע את ראשה, התקרבה והניחה משהו עטוף בבד אדום על הקרקע. ואז, כאילו נרגעה, היא צעדה לאחור.
היערן קפא. הוא זיהה אותה. אותה דובה.
הוא צעד קדימה. על הדשא, עטוף בשמלת בתו, שכב תינוק. חי. נכדו.
ליבו של הזקן צנח. הוא הבין שהחיה רוצה שילך אחריה. וכך עשה. הדוב הלך לאט, מביטה לאחור ללא הרף, עד שהובילה אותו לגשר ישן, נטוש ורקוב. מתחת לגשר היו צוק, סלעים ושני אנשים.
החתן מת. הבת בקושי נשמה.
בעזרת שכנים, הם הצליחו לחלץ אותה. הרופאים אמרו מאוחר יותר שזה נס שהיא שרדה. כשהאישה חזרה להכרה, היא סיפרה לו ששכנעה את בעלה ללכת דרך שטח מוכר. קרשי הגשר נשרו וקרסו. פחד גרם ללידה. היא זכרה רק את הדוב מתקרב אליה – ואז את הקריסה.
ואז הבין הזקן הכל. הדוב החזיר את חובה. היא הצילה את נכדו – בדיוק כפי שהציל פעם את תינוקה. הוא זכר את המבט הזה מהיער. לא זדון – הכרת תודה. רק עכשיו הוא יכול היה לזהות זאת.