במשך רוב חייו, ג’ימי ראה במעיל הצמר האפור-פחם המרופט של אמו מקור לבושה עמוקה. עבור ילד בן ארבע עשרה שניסה להשתלב, מרפקיו הדקים וכפתוריו הלא תואמים היו סמלים לעוני שממנו ביקש נואשות להימלט. אפילו כאדריכל מצליח, ג’ימי לא הצליח להבין מדוע אמו סירבה בעקשנות להחליף את ה”סמרטוט” במעיל טרנץ’ קשמיר יקר שקנה לה. רק לאחר מותה הבלתי צפוי בגיל שישים נחשפה משמעותו האמיתית של הבגד. כשהתכונן להיפטר מהמעיל, ג’ימי שם לב שהוא כבד באופן יוצא דופן, מה שהוביל אותו לגלות שלושים מכתבים ממוספרים בקפידה תחובים בכיסים סודיים בבטנה.
המכתבים סיפרו את סיפורו של אביו של ג’ימי, רובין, אהבת חייה של אמו, שנעלמה שלושים וארבע שנים קודם לכן. ג’ימי נודע שביום שרובין יצאה לעבודה בחו”ל, הוא פשוטו כמשמעו נתן לאמו את המעיל שהוריד מגבו כדי לשמור על חמה, והבטיח לחזור. זמן קצר לאחר עזיבתו, היא גילתה שהיא בהריון עם ג’ימי. במשך שנים היא חיה עם האמונה הכואבת שרובין נטש אותה, אך לבשה את המעיל בכל חורף כקשר ייחודי ומוחשי לגבר שעדיין אהבה. היא החלה בטקס של כתיבת מכתב מדי שנה – שיתוף אבני הדרך של ג’ימי, מצעדיו הראשונים ועד סיום לימודיו – ותחיבתו במעיל כאילו היה תיבת דואר לעולם הבא.
הסיפור קיבל תפנית טרגית במכתב העשירי, כאשר אמו גילתה שמצאה מודעת אבל ישנה: רובין לא נטש אותה; הוא מת בתאונת עבודה שישה חודשים בלבד לאחר שעזב. הוא מעולם לא המציא את סיפור הולדת הבן, ומעולם לא הפר את הבטחתו לחזור. ההבנה שאמו בילתה עשרות שנים באבל על גבר שמעולם לא עזב אותה מרצונו הפכה את כעסו של ג’ימי לכבוד עמוק. המעיל כבר לא היה סמל של מחסור, אלא שריד של נאמנות בלתי מעורערת. המכתב האחרון הכיל את תחינתה של אמו למצוא את אחותה של רובין שנותרה בחיים, ג’יין, ולהוכיח לה שמורשתו של רובין ממשיכה לחיות דרך בן “שבונה דברים שנמשכים”.
ג’ימי חיפש את דודתו ג’יין, אך הפגישה הייתה בתחילה קרירה ואופיינה בספקנות. עשרות שנים של אבל גרמו לג’יין להיות חשדנית, והיא בתחילה דחתה את ג’ימי כאופורטוניסטית. אך התמדתו של ג’ימי – עומד על המרפסת שלה בשלג המקפיא, עטוף באותו מעיל שלבש אביו פעם – ריככה בסופו של דבר את התנגדותה. נקודת המפנה הגיעה כאשר ג’יין שמה לב לתיקון מגושם, תפור ביד, לתפר הצווארון, שרובין הכין בעצמו בקיץ שלפני עזיבתו. פרט זעיר ולא מושלם זה שימש כראיה האחרונה ששום תצלום או מכתב לא יכלו לספק.
הסיפור מסתיים בכך שג’ימי סוף סוף מוצא את ה”חום” שאמו חיפשה במשך שלושים שנה. על ידי תליית המעיל על הקרס של ג’יין, הוא החזיר את הבגד למשפחה לה היה שייך ולבסוף השלים עם הזיכרונות שהיו בו. ג’ימי הבין שאמו לא לבשה את המעיל מתוך צורך, אלא משום שזה היה הדבר האחרון שהיא אי פעם אימצה באמת באהבתה של רובין. הצמר הסבוך והכפתורים הלא תואמים לא היו סמרטוטים להתבייש בהם; הם היו עדות לאהבה שהתעלה על המוות – גשר בין אב שמעולם לא הכיר את בנו לבין בן שסוף סוף מצא את אביו.