שישה שבועות לפני חתונתנו, ארוסי אדריאן נהרג באופן טראגי בתאונת דרכים – כך לפחות חשבתי. שבורת לב ומרוסקת, עמדתי לצד אמו, קולין, מול ארון קבורה סגור, כשאני נאלצת להתמודד עם עתיד ללא הגבר שאהבתי. כיוון שעבדתי כמעצבת פרחים, החזרה לעבודה הייתה כואבת, אך החשבונות אילצו אותי לחזור למקצוע כעבור שלושה חודשים. בחוסר רצון קיבלתי עבודה זמנית לעצב את הפרחים לחתונה באולם אירועים מקומי, בזמן שניסיתי להקהות את הכאב שעדיין כילה אותי מבפנים.
בזמן שקישטתי את האולם, נתקלתי בקולין, שנכנסה לפאניקה וברחה במסדרון ברגע שראתה אותי. מבולבלת, הלכתי אחריה וגיליתי שהיא עונדת את הפרח לדש של אם החתן, שאני בעצמי הכנתי באותו בוקר. כעבור רגעים ספורים הצלחתי להציץ בחתן, שסידר את החליפה שלו בחדר מנוחה. זה היה אדריאן – חי, בריא ולובש בדיוק את הטוקסידו שקנה לחתונה שלנו, שנהרסה לכאורה.
המומה מההלם ומהבגידה, התעמתתי עם אחיו של אדריאן, ג’וליאן, שהודה בפניי באמת הנוראה. אדריאן שרד את התאונה, אך במקום להתמודד עם מערכת היחסים שלנו, הוא ניצל את הכאוס שנוצר בעקבות התאונה כדי לביים את מותו ולהימלט מנישואינו המתקרבים. גרוע מכך, משפחתו שיתפה פעולה עם השקר כדי להגן עליו, והשאירה אותי במשך חודשים בייסורים מוחלטים, בזמן שהם תכננו בשקט את חייו הסודיים.
נחושה להתמודד ישירות עם ההונאה, ניגשתי לכלתו החדשה של אדריאן, שרה, רגעים ספורים לפני שהייתה אמורה לצעוד לעבר החופה. בעדינות חשפתי בפניה את האמת על האירוסין הקודמים של אדריאן ועל מותו המבויים. שרה הייתה מזועזעת כשהבינה שאדריאן שיקר גם לה, וטען שאני יודעת על הפרידה ביניהם. זועמת על הפחדנות שלו, היא סטר לו במסדרון, ביטלה את הטקס במקום ועזבה את אולם האירועים יחד עם אביה.
כשעזבתי את המקום בתוך כל הכאוס, כבר לא הרגשתי את המשא הכבד של האבל שרובץ עליי. אדריאן נשאר לבדו בחליפת החתונה שלו, ונאלץ להתמודד עם חורבות השקרים שבנה בעצמו. הבנתי שלא איבדתי את אהבת חיי; למעשה, ניצלתי ברגע האחרון מגורל שבו הייתי מבלה את עתידי עם פחדן ערמומי, וסוף סוף מצאתי מחדש את הזהות שלי כמרדית’.