עשור לאחר שעזבה את בעלה איידן ואת שתי בנותיהם הקטנות, משום שסירבה להיות המטפלת של חייו כשהוא מרותק לכיסא גלגלים, קתרין חזרה לביתם וביקשה תמיכה כלכלית. לאחר שבעלה השני עזב אותה והיא עמדה בפני קריסה כלכלית, היא הופיעה על המרפסת שלהם, כשפניה חרושות סימני גיל ותשישות. איידן, שכעת גידל לבדו את גרטה ואמיליה, הכניס אותה פנימה בחוסר רצון, למרות שהאווירה הייתה כבדה במתחים בלתי פתורים, בעוד שהבנות, שכבר היו בנות שלוש עשרה ועשר, עמדו בשקט קר לצד אביהן.
ארוחת הערב הוגשה, אך הייתה זו חוויה לא נעימה, מלאה בשיחות חולין מאולצות ובמציאות הברורה של החיים שקתרין השאירה מאחור. הבנות, שהיו קשורות עמוקות לשגרה שלהן עם איידן, התייחסו למפגש בנימוס אך בריחוק, בעוד שקתרין ישבה כמו זרה בבית שנבנה מזיכרונות שלא הייתה חלק מהם. הדינמיקה הייתה ברורה: היא הייתה זרה שניסתה למצוא את מקומה בתוך יחידה משפחתית שכבר מזמן הסתדרה עם היעדרותה.
לאחר הארוחה, איידן הוציא ספר אגדות ישן ושחוק, שהוחזק יחד בעזרת סרט דביק, בשם “הרפתקאותיו של השועל הקטן”. זה היה הרבה יותר מספר ילדים; השוליים היו מלאים בהערות בכתב ידו שתיעדו את אבני הדרך והקשיים של הבנות – בדיוק את השנים שקתרין פספסה. הוא הכריח אותה להקריא להן את הספר, ובכך אילץ אותה להתמודד עם המציאות של חיי היומיום ועם המשקל הרגשי של ילדות שהיא בחרה לוותר עליה.
בעודה מקריאה, קולה של קתרין רעד, והבנות התבוננו בה בתשומת לב, כשהן סוף סוף שמעו את קולה של האם שהכירו עד כה רק מתמונות. החוויה ריגשה אותן עד דמעות, והשיחה שהגיעה לאחר מכן אפשרה להן לשאול שאלות קשות ולחשוף את כל התירוצים שהסתתרו מאחורי עזיבתה. היא נאלצה להתמודד עם האמת הקשה של החלטותיה מהעבר, ללא הגנה של הצדקות, והודתה שלא הייתה שם בימי הולדתן ולא הייתה חלק מהפחדים שלהן ומהתבגרותן.
בסופו של דבר, איידן נתן לקתרין מספיק כסף כדי לייצב את חייה, אך הבהיר לה שזו אינה מחווה של שכחה או מחילה על הכול. הוא מסר לה את הספר כדי שתוכל סוף סוף לסיים את הסיפור שהיא נטשה, ולימד את בנותיו שחמלה היא דבר חיוני, אך היא אינה דורשת להכחיש את העבר. כשקתרין עזבה, המשפחה פתחה פרק חדש בסיפור אחר, השאירה מאחור את הנרטיב הישן והכואב, והחלה לקרוא משהו חדש.