הוא היה בן 65 והשלים זה מכבר שימיו יעברו בבדידות. אשתו נפטרה חמש שנים קודם לכן, ומאז חזר בכל לילה לבית ריק. הכל השתנה באותו יום, כשביקר את חברו הוותיק. שם פגש את בתו הצעירה והלא נשואה והתאהב בו מיד.

למרות הפרש הגילאים היה משמעותי, קשר עמוק ובלתי ניתן לתיאור פרח ביניהם במהירות. הם בילו שעות בשיחה, מצאו זה בזה את החום וההבנה שחסרו להם במשך זמן כה רב.

עד מהרה התבהרו רגשותיהם: הוא אהב אותה בכל ליבו, והיא הרגישה אותו דבר כלפיו. עם זאת, אביה של הצעירה התנגד בתוקף לקשר. “תביאי בושה למשפחתנו!” צעק, ונעל אותה בפנים. הצעירה החלה לכתוב לו מכתבים בזמן שהוא המתין בסבלנות בפתח, בתקווה לראותה אפילו לכמה דקות.

למרות המאמצים להפריד ביניהם והאיסורים הנוקשים, אהבתם לא גוועה. הם נלחמו על זכותם להיות יחד, וכנגד כל הסיכויים, הם הצליחו להתחתן. אותו יום הרגיש כמו תחילתם של חיים חדשים. הגבר חזר לחיוניותו, ואשתו הקרינה אושר. הכל נראה כאילו הבטיח רק שמחה.

אבל בליל כלולותיהם, כשהחל בזהירות לפתוח את כפתורי שמלתה, הוא ראה משהו שהקפיא אותו במקום.

מתחת לבד העדין, הוא גילה פצעים עמוקים וטריים שכיסו את גבה. הגבר קפא, לא האמין למראה עיניו. היא הסיטה את מבטה, דמעות נוצצות בעיניה. “זה היה אבי”, לחשה. “כל הזמן הזה הוא הכה אותי… הוא אמר שהבאתי בושה עליו ועל משפחתנו…”

הגבר הרגיש את ליבו נשבר מצער וזעם. הוא הבין שכל הזמן שנלחמו על אהבתם, היא שילמה מחיר נורא. הוא חיבק אותה בעדינות, מבלי לגעת בפצעיה, ואמר ברכות, “לעולם לא תהיי לבד שוב. אעשה כל שביכולתי כדי להגן עלייך.”

אותו לילה לא סימן את תחילתו של אושר זוגי, אלא נדר דומם: למשך שארית חייו, הוא יהיה לצידה ולעולם לא יאפשר לאף אחד לפגוע בה שוב.