בעקבות הוריקן אוטיס, כאשר אקפולקו הייתה הרוסה תחת סופה בדרגה 5, אינספור שוטרים הסתערו על הכאוס – אך איש לא ציפה להפוך לסמל של תקווה כמו קצינת המשטרה בת ה-33 ואם לשניים, אריזבת דיוניסיו אמברוסיו.
אריזבת, שעבדה עם יחידת החילוץ “זורוס”, פינתה הריסות וחיפשה ניצולים כששמעה צעקה נואשת וחודרת. אם צעירה רצה לעברה, רועדת ובוכה. תינוקה בן 4 החודשים לא אכל כבר יומיים. אין מצרכים, אין תמ”ל, אין עזרה – רק הרס בכל מקום. התינוק היה רפוי, מורעב וצעק מרעב.
אריזבת לא היססה. כאם מניקה בעצמה, היא זיהתה מיד את מצב החירום. היא הרימה את התינוק לזרועותיה והחלה להניק אותו שם בהריסות. תוך שניות, הילד הפסיק לבכות, נאחז בה ולשתות כאילו חייו תלויים בכך – כי זה אכן כך. האם התמוטטה בבכי, לוחשת תודה שוב ושוב. באותו רגע של חורבן, מעשה של אריזבת הפך לנס קטן: תזכורת לכך שהאנושות שורדת גם כשכל דבר אחר קורס.
ימים לאחר מכן, אריזבת נקראה למטה הביטחון, שם פבלו ואסקז קמאצ’ו הודה לה באופן אישי. חמלתה ריגשה את כל המדינה. היא קודמה מדרגת שוטר ראשונה לתת-פקידה, מה שהציב אותה על נתיב מנהיגותי – הכרה לא של דרגה, אלא של לב. אריזבת מעולם לא שאלה לשמו של התינוק. היא לא הייתה צריכה לעשות זאת. “כשמישהו סובל, אתה לא חושב – אתה עוזר”, אמרה. בעיר שנמחצה על ידי אסון, האינסטינקט של אישה אחת להגן על ילד הפך למגדלור של אומץ וטוב לב.
כי בסופו של דבר, גיבורים אמיתיים אינם מוגדרים על ידי המדים שלהם או התארים שלהם – הם מוגדרים על ידי אנושיותם כשזה הכי חשוב.