בכל פעם שביקרנו אותה, חמותי עטפה בניילון נצמד כל דבר שבתי ואני השתמשנו בו, כי לטענתה, אנחנו „לא משפחה אמיתית” — מה שבעלי עשה באותו לילה גרם לה לרעוד בכל גופה

סשה ובתה אמבר נהגו לבקר לעיתים קרובות באחוזה המשפחתית, שהייתה תחת ניהולה של חמותה, גרייס. עם הזמן החלו להופיע בבית מחיצות פיזיות שיועדו במיוחד לסשה ולאמבר, כמו תחתיות פלסטיק שהונחו מתחת לכלי האוכל שלהן ויריעות פלסטיק עבות ששימשו לעטיפת הרהיטים שעליהם ישבו. במהלך חגיגת יום הולדת משפחתית בחדר האוכל, שני כיסאות עץ מסוימים, שיועדו לסשה ולאמבר, היו עטופים לחלוטין מלמעלה ועד למטה ביריעות פלסטיק שקופות ועבות, בעוד שכל שאר הכיסאות בחדר נותרו חשופים.

בתגובה לסידור הזה, הניח ליאם בקבוק יין סגור על המזנון וביצע שיחת טלפון אחת בלבד. זמן קצר לאחר מכן הגיע לאחוזה אדם בשם רוברט, שנשא עמו תיק מסמכים מעור שחור ובו תיקיות נייר שהכילו מסמכים בני כמה עמודים. ליאם הסיר את יריעות הפלסטיק משני הכיסאות והשליך אותן לפח המטבח, ולאחר מכן הניח על השולחן מעטפת נייר סגורה שהכילה מסמכי אימוץ משפטיים, שהוכנו בתיאום עם קאדן, אביה הביולוגי של אמבר.

רוברט פתח את התיק והציג את המסמכים הרשמיים של קרן הנאמנות של האחוזה, שהוקמה בידי הבעלים המקוריים. הסעיפים הכתובים במסמכי הנאמנות הגדירו את זכאותם של בני המשפחה על פי לידה, נישואין ואימוץ חוקי. כמו כן, הם קבעו את זכויות המגורים המותנות שהוענקו לגרייס, מבלי להקנות לה בעלות בלעדית מלאה על הנכס. בנוסף, הוראות העיזבון אפשרו להעביר לאמבר זכויות עתידיות בנכס כמוטבת.

לאחר האירוע נמשך הליך האימוץ החוקי באמצעות הגשת בקשות רשמיות לבית המשפט, התייעצויות עם עורכי דין, הצהרות הסכמה בכתב ואישורים של שופט. לבסוף הושלם ההליך באמצעות הנפקת מסמכי זיהוי מעודכנים שכללו את שם המשפחה של ליאם. במקביל יושמו מסמכים מעודכנים לתכנון העיזבון, שנועדו לתאם בין האינטרסים העתידיים של אמבר בנכס לבין זכויותיהם של ילדים נוספים שעשויים להצטרף למשק הבית.

כאשר חזרו לאחוזה כעבור כמה חודשים, כל כיסויי הפלסטיק הוסרו מכיסאות חדר האוכל, ורהיטי העץ עמדו חשופים ומוכנים לשימוש יומיומי, לצד תחתיות רגילות לכוסות.