במשך 63 שנים, בעלי רוברט מעולם לא החמיץ את יום האהבה. מימי הקולג’ שלנו, כשהוא בישל ספגטי במטבח של מעונות ונתן לי זר ורדים קטן עטוף בעיתון, ועד לעשורים המשותפים שלנו, הוא חגג את היום הזה בפרחים: לפעמים פרחי בר כשהכסף היה דוחק, לפעמים ורדים ארוכי גבעול אחרי קידום. אפילו בזמנים של שברון לב, כמו השנה שבה איבדנו את התינוק השני שלנו, הוא הביא חינניות וחיבק אותי קרוב, לוחש, “אפילו בשנים הקשות, אני כאן, אהובתי”. הפרחים לא היו רק רומנטיים; הם היו הוכחה שהוא תמיד חזר, לא משנה אילו ניסיונות החיים הטילו עלינו.
רוברט נפטר פתאום בסתיו, והותיר את הבית שקט באופן בלתי נסבל. נעלי הבית שלו נותרו ליד המיטה, ספל הקפה שלו על הקרס, ואני המשכתי בטקסים היומיומיים שלי, מדברת לתמונתו, מעמידה פנים שהוא עדיין שם. כשהגיע יום האהבה, הראשון בלעדיו, ציפיתי לריקנות. במקום זאת, נשמעה דפיקה חזקה בדלת – זר ורדים ומעטפה. ידיי רעדו כשפתחתי אותו, ובתוכו מצאתי מכתב בכתב ידו של רוברט ומפתח לדירה שתחזק בסתר במשך עשרות שנים.
המכתב הסביר שאם אקרא אותו, הוא ייעלם. הוא שמר את החדר הסודי הזה ואת תוכנו מוסתרים מאיתנו כל חיינו. מונעת על ידי סקרנות ופחד, חצתה את דרכי את העיר אל הדירה. שם גיליתי אולפן מוזיקה מושלם, פסנתר מוקף בתווים, הקלטות וספרים. כל הקלטה תויגה עבורי, חלקה מתוארכת לשנים אחורה, ותיעדה את לימודי הפסנתר שלו כדי להגשים חלום שויתרתי עליו פעם. דוחות רפואיים אישרו שהוא ידע שזמנו מוגבל, אך הוא תכנן בקפידה הכל כדי להגיע אליי גם לאחר מותו.
ביומן שהשאיר אחריו, רוברט תיעד כל צעד: לימוד פסנתר, המאבקים, התרגול למרות ידיים רועדות – הכל כדי ליצור יצירה אחרונה רק בשבילי. על מעמד התווים נחה התווים הלא גמורים, עדינים ויפים, מסומנים בכתב ידו הכתוב: “עבור דייזי שלי”. התיישבתי ליד הפסנתר וניגנתי, בהתחלה בהיסוס, ואז נתתי לזיכרון השרירים להשתלט. כשהגעתי למקום בו הפסיק, המשכתי עם המנגינה, השלמתי את המוזיקה שהתחיל, מילאתי את ההרמוניות, ונתתי לאהבתו לזרום דרך כל תו.
כעת אני מבקר באולפן פעמיים בשבוע, לפעמים מנגן, לפעמים מקשיב להקלטות שלו. לאחרונה הקלטתי את היצירה הראשונה שלי מזה 60 שנה, הקדשתי אותה לרוברט, והנחתי אותה על המדף ליד שלו. בחיי, הוא נתן לי פרחים במשך 63 שנים; במותו, הוא החזיר לי חלום שכמעט שכחתי. דרך כל תו, כל אקורד, אני מרגיש אותו לצידי ומזכיר לי שאהבה מתעלה אפילו על הזמן. רוברט נתן לי יותר מסוד – הוא החזיר לי חלק מעצמי שחשבתי שאבד.