בעלי סירב לעזור עם בננו שזה עתה נולד עד שקרה משהו נורא שגרם לו לשנות את דעתו. אירוע זה שינה את חיי המשפחה שלנו
תמיד חשבתי שהנישואים שלנו רק יתחזקו עם לידת ילדנו. ג’ייק ואני היינו זוג החלומות – צוחקים, מתכננים תוכניות, רבים רק על הדברים הכי טיפשיים. ואז טילי נולדה.
והכל השתנה.
במשך שלושה שבועות אחרי הלידה, פשוטו כמשמעו לא ישנתי. הקטנה בכתה בלילה, וניסיתי לעשות הכל בעצמי – להאכיל, לנענע, לכבס, לבשל. ג’ייק, בינתיים, חזר על אותו הדבר שוב ושוב:
“תני לי להירגע, מרי. החופשה שלי כל כך קצרה.”
“החופשה שלי.” המילים האלה צלצלו בראשי כשחיברתי את היצור הקטן והבוכה בזרועותיי. הייתי מותשת מעבר למילים, אבל הלב שלי כאב עוד יותר – לא מתשישות, אלא מבדידות.
כשביקשתי עזרה, הוא גלגל את עיניו, הדליק את הטלוויזיה, או הלך למוסך. הוא אמר ש”כל כך קשה להסתגל לתפקיד חדש”, אבל איכשהו אני הייתי זו שהכי התקשתה.
וכך הגיע יום שבת – היום בו אמא החליטה לערוך חגיגה קטנה כדי לחגוג את החודש הראשון של טילי. הבית היה מלא במשפחה, צחוק, ריח של עוגות ופרחים. כולם התנשפו למראה הקטנה. ג’ייק חייך, התבדח, החזיק כוס ונראה מושלם.
“הייתי צריך את החופשה הזאת”, אמר בקול רם לחבריו. “לא היה לי מושג כמה עייפים אתם כשאתם עובדים ומטפלים בתינוק.”
עמדתי בקרבת מקום, אוחזת בטילי בזרועותיי. אצבעותיי רעדו. רציתי לומר לו שהוא לא בילה אפילו שעה לבד עם בתו. אבל רק חייכתי. זה היה חיוך מנומס, מתוח, כמו גומייה שעומדת להיקרע.
כמה דקות לאחר מכן, החדר התחיל לפתע לשחות. הקולות התערבבו, האור הפך בהיר מדי. הרגשתי שמשהו בתוכי מסרב להיאחז. הדבר האחרון ששמעתי היה מישהו צורח:
“מרי!”
ואז – חושך.
כשהתעוררתי, היו פנים רבות סביבי. אמא, חברה, דודה – כולם רחשו מסביב. מישהו דחף לעברי חתיכת עוגה:
“הנה, מותק, זה יגרום לך להתמלא סוכר.”
הנהנתי חלושות, הרגשתי את כל גופי רועד. ופתאום מבטי פגש את מבטו של ג’ייק. הוא עמד במרחק מה, מקמט את מצחו, כאילו לא ידע מה לומר. ובאופן מוזר, הבנתי – הוא היה כועס. לא מודאג. הוא היה כועס.
הנסיעה הביתה הייתה שקטה בצורה בלתי נסבלת. רציתי להסביר, אבל היה לי גוש בחזי.
ברגע שנכנסנו, הוא התפרץ:
“את מבינה איך זה נראה? כולם עכשיו חושבים שאני לא תומך בך!”
הסתכלתי עליו, לא האמנתי למשמע אוזניי.
“ג’ייק, פשוט… נפלתי. לא יכולתי לסבול יותר.”
“ברור.” הוא נחר. “וכל זה מול כולם.”
הסתובבתי בשקט והלכתי לחדר השינה. הדמעות זלגו מעצמן. זו לא הייתה סתם התמוטטות עייפות – זה היה הכאב של האדם שאתה אוהב לא רואה את הכאב שלך.
למחרת בבוקר, הוא עבר לידך כמו זר. הוא אפילו לא הסתכל על טילי. ולראשונה מזה שבועות, חשבתי: אולי הגיע הזמן ללכת.
כבר ארזתי את התיק שלי כשצלצל פעמון הדלת. חמותי עמדה שם, ואחריה חמותי ואישה זרה עם חיוך חם.
“אנחנו צריכים לדבר,” אמרה חמותי ונכנסה לבית.
האישה התגלתה כמטפלת מקצועית.
“שכרנו אותה לשבועיים,” הסבירה חמותי ברוגע. “כדי לעזור לך ו…” היא העיפה מבט בבנה, “כדי ללמד את ג’ייק איך לטפל בילד.”
עמדתי שם, ללא מילים. וחמי הגיש לי חוברת מבריקה.
“את הולכת לספא, מרי. לשבוע. נוחי. תחזירי לעצמך את הכוחות.”
פתחתי את החוברת – תמונות של הים, גלימות לבנות, אור. ולראשונה מזה זמן רב, רק רציתי… לבכות מהכרת תודה.
הסתכלתי על ג’ייק – הוא עמד שם חיוור, מבולבל. ולראשונה, הוא לא התווכח.
השבוע הזה היה לידה מחדש עבורי. ישנתי. נשמתי. אכלתי אוכל חם, הקשבתי לדממה, ולראשונה הרגשתי חיה.
כשחזרתי הביתה, לא זיהיתי את הדירה שלי. המטבח הריח מעוגיות שיבולת שועל. בקבוק האכלה עמד על השולחן, מסומן בקפידה עם השעה. ובסלון, ג’ייק ישב עם טילי בזרועותיו.
הוא נראה עייף, אבל רגוע. היה משהו חדש, משהו אמיתי על פניו.
“היא ישנה שלוש שעות רצופות,” הוא אמר בגאווה. “את יודעת, אני יכול להחליף חיתולים עכשיו. אפילו בעיניים עצומות.”
שנינו צחקנו. בפעם הראשונה, באמת.
מאוחר יותר, הוא הודה:
“מכרתי את הגיטרות שלי. הגיטרות האספניות. שילמתי להורים שלי על הבייביסיטר ועל החופשה שלך. אני… מתבייש שהבנתי הכל כל כך מאוחר.”
והאמנתי לזה – זו לא הייתה רק התנצלות. זו הייתה הבנה.
היינו שונים מאז. לפעמים, כשטילי ישנה, הוא מלטף את ראשה בעדינות ולוחש:
“תודה שבחרתם בנו.”
ואני מבינה: אותה התעלפות, שנראתה כמו הסוף, הייתה למעשה ההתחלה.
