עשרים ושש שנים לאחר מותו של בנה דניאל, נורה קיבלה חבילה מעורך דין שייצג אדם בשם אוון, שאותו הכירה לזמן קצר עשרות שנים קודם לכן. בתוך החבילה היה כונן USB יחיד ובו מסמך טקסט ותיקיית תמונות, ששמה נכתב בהתאם לשיטת שמות הקבצים הייחודית של דניאל. במסמך הטקסט הוסבר כי אוון הגיע בעבר לידיה של מצלמה דיגיטלית שנגנבה מארונו של דניאל לפני ההלוויה. עם זאת, לפני שהמצלמה הפיזית נמכרה, הוא הוציא ממנה את כרטיס הזיכרון, שהיה בו הקבצים האישיים, ושמר אותו ברשותו.
כאשר נורה פתחה את קובצי התמונות על המסך, הופיעו תמונות דיגיטליות שנשמרו ותיעדו את החודשים האחרונים בחייו של דניאל. באלבום היו תצלומים של צעירה בשם רייצ’ל, שלבשה את בגדיו של דניאל, ואחריהם תמונות של בדיקת אולטרסאונד חיובית, צילומי היריון ותמונות מתקופה מתקדמת של ההיריון. באמצעות פרטים פיזיים שנראו ברקע התמונות – ובהם סמלי מרפאות, שלטי רחוב וכתובות חלקיות שהיו גלויות על מעטפות – השוותה נורה את המידע לרישומים עירוניים בארכיון, ספרי כתובות ועלוני כנסיות מקומיים, כדי להתחקות אחר זהותה של האם ולאתר את תעודת הלידה של ילד ששמו השני היה דניאל.
בעקבות עקבות הכתובות יצרה נורה קשר עם רייצ’ל וקבעה איתה פגישה בבית קפה מקומי, כדי לעבור יחד על ארכיון התמונות שהושב לידיה. במהלך הפגישה סיפרה רייצ’ל שהיא הייתה משוכנעת שדניאל עזב אותה, לאחר שבסוף 1999 הפסיק לפתע לשמור איתה על קשר – מבלי לדעת דבר על מחלתו הפתאומית, אשפוזו בבית החולים ומותו זמן קצר לאחר מכן, עוד לפני שנולד ילדם המשותף.
נורה חשפה בפניה את התאריכים המדויקים של מחלתו ושל הלווייתו של דניאל, ובכך שמה סוף לאי-הוודאות שנמשכה במשך 26 שנים סביב היעלמותו. לאחר שהנסיבות התבררו, רייצ’ל פתחה בטלפון הנייד שלה תמונות דיגיטליות עדכניות של בנה בן ה-26, שהיה דומה לדניאל באופן בולט וברור.
המפגש הסתיים בכך שרייצ’ל הציעה להכיר לנורה את נכדה, ובכך העניקה לרשומות שניצלו מכרטיס הזיכרון ודאות סופית.