שלושה שבועות לאחר תאונת הדרכים הקשה שבה נהרגה בתה בת ה-10, לילי, באופן מיידי והותירה את בעלה, דניאל, הרוס פיזית ורגשית, ארין נאבקה לתפקד ב”ביתה הריק”. חדרה של לילי נותר ללא פגע, מקדש שקט לחייה האבודים. דניאל היה שרוי ברגשות אשם וכמעט ולא קם מהמיטה, מעונה מהעובדה ששרד את התאונה שריסקה את צד הנוסע של לילי. ארין טבעה באבל ומודעת כל הזמן להיעדרותם של חפציה של לילי, כולל הסוודר הצהוב הבוהק האהוב עליה, שהמשטרה החזיקה כראיה.
בוקר אחד, כשישבה לבדה, מוצפת באבלה, ארין שמעה גירוד נואש ונואש של הדלת האחורית. זה היה בקסטר, הכלב המעורב הנאמן של לילי, שפעל בדחיפות כפי שעשה רק כשמשהו באמת לא בסדר. כשארין פתחה את הדלת, בקסטר עמד מתנשף, בד צהוב רך ומוכר אוחז בפיו. לתדהמתה של ארין, זה היה הסוודר של לילי – אותו הסוודר שחשבה שמצאה במעצר המשטרה. בקסטר הניח במהירות את הפריט לרגליה, הביט בה בעיניים חכמות ודחופות, ואז הסתובב בפתאומיות וזינק לעבר גדר החצר האחורית, ואילץ את ארין לבוא אחריה.
בקסטר הוביל את ארין, חסרת נשימה, דרך פער בגדר וחצה מגרש מוזנח אל פתחה של סככה ישנה ולא בשימוש. בפנים, מוסתרת מאחורי כמה כלים נשכחים, מצאה ארין “קן” של בגדים רכים ומוכרים: הסווטשירט, הצעיף והקרדיגן האהוב עליה של לילי. עמוק בתוך המיטה המאולתרת הזו נח חתולת קליקו רזה, מגרגרת בקצב ומתפתלת סביב שלושה גורי חתולים זעירים שזה עתה נולדו. ואז ארין הבינה שהפריט הצהוב שבקסטר נשאה לא היה הראיה למשטרה; זה היה הסוודר הרזרבי ששכחה שקיים. ההבנה השנייה הייתה עמוקה עוד יותר: לילי טיילה בסתר במשך שבועות, שמרה על משפחת הכלבים הקטנה הזו חמה ובטוחה, מביאה להם את בגדיה שלה להגנה.
המומה ממעשה החשאי הזה של טוב לב עמוק, ארין שקעה על ברכיה, והבינה שזהו הד אהבתה של לילי שעדיין פועמת בסככה הנשכחת. האם החתולה, רגועה ובוטחת, לא התנגדה כשארין ליטפה את פרוותה. בקסטר, שנראה גאה על כך שהשלים את משימתה של לילי, דחף את ארין עד שהרימה בזהירות את כל משפחת החתולים. ארין נשאה את כולם הביתה ובנתה להם קן נעים בסלון. מאוחר יותר באותו ערב, דניאל ירד למטה, קפוא בדממה. ארין הסבירה לו את סודה של לילי, וסיפרה לו כיצד בתה טיפלה בהם בשקט.
בעוד ארין דיברה, החושך העמוק בעיניו של דניאל התרומם מעט, והוחלף בתקווה שברירית. הוא כרע ברך לצד אשתו וליטף בעדינות גור חתולים, לוחש, “באמת היה לה לב גדול”. הרגע הזה היה נקודת מפנה. הם שמרו על החתולים, וכל פעימת לב זעירה בסל הזה הפכה לתזכורת יציבה ועדינה ללילי. ארין מצאה סיבה לקום, לטפל בבעלי החיים ולשיר להם. כמה לילות לאחר מכן, היא נכנסה לחדרה של לילי, לקחה צמיד חצי גמור, ולבסוף ישנה בלי סיוטים. החסד השקט שלילי השאירה מאחור הציע להוריה דרך קדימה, בידיעה שגם בהריסות אבלם, אהבה והבטחה לחיים חדשים ימצאו דרך לשרוד.