רורי בת השלוש עשרה החלה ללבוש קפוצ’ון עבה מדי יום, למרות גל חום לוהט של 32 מעלות צלזיוס. אמה, ג’נה, ניסתה להישאר רגועה, אך ההתנהגות המוזרה הסלימה כאשר רורי החלה “לגנוב” שרפיס ולהתרחק מהמשפחה. המתחים בבית הגיעו לנקודת רתיחה כאשר סגנית המנהלת התקשרה לג’נה עם חדשות דחופות: רורי עשתה משהו רציני, וג’נה הייתה צריכה לראות את ההשלכות בעצמה.
כשהגיעה לבית הספר, ג’נה גילתה שרורי לא גרמה צרות מתוך כוונה רעה, אלא מתוך אבל שקט וחונק. בזמן שבית הספר היה משובץ בפוסטרים לנשף אבות-בתים קרוב, רורי נאבקה עם אובדן אביה, אהרון, שנפטר שנתיים קודם לכן. ג’נה הבינה שהיא הייתה כל כך מרוכזת בלהיות “חזקה” ו”לתקן” דברים, עד שלא שמה לב שבתה טובעת בזיכרונות שהיא הרגישה שהיא צריכה להסתיר.
סגנית המנהלת הובילה את ג’נה לחדר האמנות, שם ישבה רורי על הרצפה, שרווליה סוף סוף מופשלים. זרועותיה לא היו מצולקות, אלא מכוסות ברישומי דיו מורכבים של שמשות וציפורים – אותם שרבוטים שאביה נהג לצייר. על קיר הכיתה, רורי ציירה ציור קיר ענק ולא מורשה המתאר את חיי המשפחה שלהם, כולל תמונה קורעת לב של ילדה בשמלה כחולה רוקדת לבדה מתחת לשלט ריקוד עם המילים “אני עדיין צריכה אותו”.
רורי הסבירה בדמעות שהיא שמרה את ציוריה ואת כאבה מוסתרים, כי בכל פעם שהזכירה את אביה, היא ראתה את פניה של אמה מתמלאות בעצב בלתי נסבל. היא הרגישה שעליה לשמור את זכרו של אביה במקומות שבהם אמה לא תצטרך לחפש. אל מול מציאות זו, ג’נה הבינה שניסיונה שלה להגן על המשפחה מהכאב למעשה בודד את בתה, ואילץ את רורי לבטא את אהבתה לאהרון באמצעות ונדליזם ודיו מוסתר.
ג’נה עמדה איתנה כנגד איום ההשעיה של בית הספר, והתעקשה שיגונה של בתה אינו בעיה התנהגותית, אלא זעקה לעזרה. לאחר פגישה עם הורים נוספים, בית הספר שינה את שם האירוע ל”ריקוד מישהו מיוחד” כדי להיות כוללני יותר. בליל הריקוד, רורי לבשה שמלה כחולה ללא קפוצ’ון והציגה בגאווה שמש אחת על פרק כף ידה בזמן שרקדה עם אחיה הקטן, אנדי, ואפשרה סוף סוף לזיכרון אביהם להביא להם אור במקום צער.