השמש כבר שקעה, והטילה צללים ארוכים ולא אחידים על פני הרחוב השקט. אמה פרקר בת השבע הלכה הביתה מבית הספר, אוחזת בתיק הגב הוורוד שלה לחזה. הרוכסן נתקע שוב, והעפרונות שלה החליקו החוצה, מתגלגלים על האספלט. צעיף הבד שלה, קצת יותר ארוך ממה שהיה אמור להיות, נתפס בשרוולה.

היה שקט יוצא דופן. לא נשמעו מכוניות, לא שכנים באופק. רק עלים יבשים מתנפצים מתחת לרגליים.

ולפתע היא שמה לב אליו.

גבר עמד ממש מחוץ לבית – גבוה, במעיל שחור ארוך. צווארונו היה מורם, פניו חצי מוסתרות על ידי הצעיף הכהה. הוא לא זז. הוא רק בהה.

אמה קפאה.

לבה הלם כל כך חזק שהיא הרגישה כאילו כל העולם יכול לשמוע אותו.
היא זכרה את דברי אביה: “אם את חשה סכנה, אל תתחבאי. תעשי רעש. תדליקי את האור.”

הגבר סובב את ראשו. עיניו – קרות, אפלות – פגשו את עיניה.
הוא צעד צעד. ואז עוד אחד. הרחוב היה ריק.

אמה עצרה את נשימתה. צעדיו התקרבו, התקרבו מהר יותר, ובטוחים יותר בעצמם.

ואז משהו נקיש בתוכה.

היא מיהרה אל דלת הכניסה, טרקה אותה מאחוריה. ידה רעדה, אך היא לחצה על כל מתג בכל כוחה. האור הבהב, ואז התלקח, ורחץ את גרם המדרגות באור מסנוור.

ואז אמה מיהרה אל הדלת הקרובה ביותר והלמה עליה באגרופיה.

“עזרה! בבקשה! מישהו!” צעקתה רעדה, אך חתכה את הדממה כמו להב.

צעדים נשמעו מאחורי הדלת. המנעול נקיש.

גבר חסון בבגדים יומיומיים הופיע על הסף. אשתו עמדה לצידו, המומה אך חשדנית.

“מה קורה?” הוא שאל בחדות, כשהוא מביט למטה אל דמות כהה שעמדה בתחתית המדרגות.

האיש בשחור קפא. מבטיהם נפגשו לרגע, ואז הוא הסתובב בפתאומיות ונעלם מעבר לפינה. רק הד צעדיו נמוג אל החצר.

אמה עמדה, נושמת בכבדות. האור חדר את עיניה, כפות ידיה צרבו מהדפיקות על הדלת. היא אחזה בתרמילה כמו מגן.

השכן עזר לה להיכנס והושיב אותה על כיסא. קולו של הגבר היה עמום, מרגיע, אבל אמה שמעה רק דבר אחד – דברי אביה, כאילו היה ממש שם:

“הדליקי אור. תעשי רעש.”

באותו לילה, היא הבינה שאומץ לא תמיד חזק. לפעמים זה קול של ילד, שובר את הדממה.

וכאשר החושך מתעבה סביב, אפילו הניצוץ הקטן ביותר יכול להיות ישועה.