גבר מצא כלבת רועה גרמנית בהריון ברחוב. כשהיא סוף סוף המליטה, הווטרינר הבין באימה שהם לא היו גורים רגילים.
באותו ערב, גשם סתיו קר הצליף ברחובות. הגבר היה בדרכו הביתה כשלפתע שמע יבבה חלשה בצד הדרך. מתחת לפנס רחוב, בעשב הספוג, שכבה רועה גרמנית – רזה, מכוסה פציעות, פרוותה סבוכת בבוץ.
הוא התכופף באיטיות והושיט לה בזהירות את ידו. הכלבה רעדה מקור ותשישות, לא הראתה תוקפנות, ורק השמיעה צליל רך וכואב, כאילו מתחננת לעזרה.
“תחזיקי מעמד, מתוקה,” הוא לחש. “אני אקח אותך מיד לווטרינר.”
בבית חולים לבעלי חיים בקולורדו, כמה וטרינרים בדקו את הכלבה. אחד מהם עצר, קימט את מצחו והביט בגבר ברצינות.
“היא לא רק פצועה… היא גם בהריון.”
“מה?” הגבר קפא.
“הלידה קרובה. אם היא לא תלד בקרוב, חייה עלולים להיות בסכנה.”
הגבר נשאר בחדר ההמתנה כל הלילה. מבעד למחיצת הזכוכית של חדר הלידה, הוא ראה את הווטרינרים עובדים ללא לאות, בעוד שבחוץ, גשם כבד הכה שוב בחלונות.
רגע לפני הזריחה, נשמע צליל – הכלבה המליטה. ההקלה של הצוות נמשכה שניות ספורות בלבד לפני שהווטרינרים החליפו מבטים מבולבלים.
“תראו את זה… אלה לא גורים רגילים”, לחש עוזר המום.
הילודים נראו מוזרים: גדולים מדי לגילם, עם ראשים ארוכים וצרים ועיניים שנצצו בגוון זהוב. צלילם לא היה יבבה אופיינית לגורים, אלא יללה עמוקה וקשה.
“אלה לא כלבים גזעיים”, העיר הווטרינר, ובחן את אחד הגורים מקרוב. “האב היה ככל הנראה זאב.”
האיש הרים את ראשו.
“זאב?”
“כן. אם לשפוט לפי הסימנים על גופה, היא כנראה חיה ביער זמן מה. לפעמים קורה שזאב פראי מזדווג עם כלב מבוית. כך נולדים כלאיים כאלה.”
הכלבה המותשת הרימה את ראשה וליקקה בעדינות את פרוותו של אחד מגורה.
“הם עדיין התינוקות שלה,” אמר האיש בשקט.
שבוע לאחר מכן, הוא הורשה לקחת את הכלבה הביתה. הגורים נשארו במרכז מחקר, תחת השגחה מתמדת.
“הקטנטנים האלה הם דבר נדיר,” הסביר אחד הווטרינרים. “הם יהיו אינטליגנטים בצורה יוצאת דופן, חזקים ונאמנים להפליא. אבל גידולם דורש טיפול – חלק מהטבע ממשיך לחיות בהם.”