ב במשך שתים עשרה שנים, רוبرט גידל את בנותיו התאומות, אבה ומיה, לבדו לחלוטין לאחר שאמן, קלير, עזבה כשהיו בנות שש בלבד. הבנות, ששתיהן נעזרות בכיסאות גלגלים עקב מצב עמוד שדרה מולד, גדלו והפכו לבני 18 עצמאיות לחלוטין המתכוננות לעזוב למכללות שונות. עם זאת, ביום האב, הן עשו וידוי מזעזע: הן חידשו בחשאי את הקשר עם קלייר שלושה חודשים קודם לכן, לאחר שהיא פנתה אליהן כדי לספר לו שהיא חולה סופנית בסרטן מתקדם.
בתחילה המום ופגוע מכך שהן שמרו זאת ממנו מחשש, רוברט הבין במהירות שבנותיו לא היו בלתי נאמנות, אלא פשוט ניסו לעבד מציאות רגשית מורכבת. אף על פי שרוברט עדיין נשא טינה עמוקה כלפי קלייר על כך שנטשה אותם, הוא בחר לבסוף ללוות את בנותיו ברכב לבית החולים כדי לראות אותה. הכניסה לאותו חדר בית חולים סטרילי הציפה מחדש עשור של כאב, אך גם אילצה את רוברט להתמודד עם האישה השבורה שהחליטה סוף סוף להתמודד עם ההשלכות של היעדרה.
במהלך הביקור בבית החולים, קלייר הודתה בדיכאון הקודר ובפחד שהניעו אותה לעזוב, כשהיא מודה שהייתה מבועתת ממחשבותיה שלה והאמינה שהבנות בטוחות יותר בלעדיה. בזמן שרוברט ובנותיו הקשיבו להתנצלויותיה ולהסבריה, כובדן של שתים עשרה שנים אבודות ריחף בכבדות באلף מבלי להציע דרך קלה למחילה מוחלטת. רוברט הבהיר שלמרות שלא ימנע מבנותיו לראות את אמן, הוא עצמו לא יחזור, מה שסימן שהתנצלותה פשוט הגיעה מאוחר מדי מכדי לתקן את נישואיהם השבורים.
במהלך החודשים הבאים, הבנות המשיכו לבקר את קלייר בזמן שמצבה הידרדר, ופנו מדי פעם אל אביהן לקבלת הכוונה כיצד לנהל את רגשותיהם המנוגדים של צער וטינה. רוברט הרגיע אותן בעקביות שאינן זקוקות לכפות סליחה או לבחור צד, וסיפק עוגן יציב בזמן שנאבקו באובדן של אם שהכרו בקושי רב. זמן קצר לאחר מכן, קלייר הלכה לעולמה, ורוברט חיבק חזק את בנותיו האבלות בבית העלמין בזמן שבכו על האם שנעלמה ועל הקשר שלא היה להן מעולם באמת.
עם שוך הסערה הרגשית סוף סוף, הבית התמלא בארגזים בזמן ש-אבה ומיה התכוננו לימי המעבר שלהן למכללה. לראות אותן יוצאות לקראת עתידן העצמאי מילא את רוברט בגאווה מרירה-מתוקה, וגרם לו להבין שפתיחת הדלת לקלייר מעולם לא הפחיתה מהקשר העמוק שחלקו כמשפחה. יושב לבדו בביתו השקט בפעם הראשונה מזה למעלה מעשור, רוברט הבין שמסע הבנות שלו הוכיח שהוא הצליח לא רק לגדל אותן, אלא לתת להן את הכוח למצוא את דרכן קדימה.