בוקר מוקדם. ערפל עדיין ריחף מעל המים, גלים התגלגלו בעצלתיים לעבר החוף, ורק קריאות שחפים מזדמנות שברו את הדממה. דייג, גבר כבן חמישים, צעד לעבר הסירה, בודק את ציודו באופן שגרתי.

ולפתע הוא עצר.

בקצה החול והסלעים, במקום בו הגלים בקושי נגעו בחוף, שכב משהו מוזר.
בהתחלה, הוא חשב שמדובר בארגז נטוש או במיכל ישן – הים מביא איתו לעתים קרובות כל מיני זבל. אבל כשהתקרב, גברה בחזהו תחושת אי נוחות.

לפניו שכב ארון קבורה.
מתכת, חלוד, מכוסה באצות, כאילו הושלך במשך שנים.

“מה לעזאזל…” נשף הדייג והצטלב אוטומטית.

לא היה איש בסביבה. רק הגלים ורוח הבוקר.

הוא עמד שם זמן רב, מהסס להתקרב. הדבר הנכון לעשות היה להתקשר למשטרה, אך הסקרנות גברה על פחדו.

האיש רכן בזהירות. המנעול, חלוד ממלח ומזמן, נתלה על הסיכה האחרונה שלו. תנועה אחת הספיקה כדי שייפול.

המכסה התרומם בקול עמום.
ומה שראה הדייג שלח בו צמרמורת.

בפנים היו שרידי אדם. עצמות לבנות מעורבבות עם פיסות בד – ייתכן שזה היה פעם מדי חיל הים. תג מתכת עמום, מושחר מהזמן, נצץ על החזה.

הדייג נרתע, נשימתו נעתקה.
הוא הביט סביב – החוף עדיין היה ריק. רק הים שאג, כאילו צופה בכל באדישות.

מאוחר יותר, כאשר חוקרים ומומחים הגיעו, התגלה שהארון היה בן כמאה שנה. ככל הנראה הוא שייך לאיש צוות של ספינה ישנה שטבעה בתחילת המאה הקודמת.

במהלך סערה, הארון נקרע מהמאחסן המוצף שלו, והים נשא אותו עד שלבסוף החליט לשטוף אותו לחוף.

הסיפור התפשט מיד ברחבי האזור. אנשים באו לראות את אתר התגלית, ואמרו שהים שומר על סודותיו במשך מאות שנים – וחושף אותם רק לאלה שיודעים להקשיב.

הדייג מעולם לא יצא לים לבדו במשך זמן רב לאחר מכן. הוא אמר שבלילה בו מצא את הארון, הגלים נשמעו אחרת – כאילו לחשו:

“תודה שמצאתם אותי.”