הבוקר היה שקט. הרחוב הישן נרדמה תחת השמש העצלה, עד שלפתע נשמע צליל עמום וזועם – כאילו מישהו מנפץ מתכת בכוח קדחתני. אנשים הציצו מחלונותיהם, עוברי אורח הסתובבו – וקפאו.
גבר מבוגר עמד על גג של טנדר לבן. הוא החזיק פטיש כבד בשתי ידיו, ועם כל מכה, הוא הפך את הרכב לערימת מתכת מרוסקת. המתכת זמזמה, הגג נסדק, הזכוכית התנפצה, ועם כל מכה, צעקה עמומה בקעה מחזהו של האיש – תערובת של כאב, ייאוש וטירוף.
“אלוהים אדירים… מה הוא עושה?” לחשה אישה מהבית השכן.
כמה דקות לאחר מכן, אזעקות נשמעו. המשטרה הגיעה מיד. שני שוטרים התקרבו בזהירות, טיפסו על מדרך ההגה וחטפו את הפטיש מידיו. האיש לא התנגד. הוא רק אמר בשקט, “זהו. מספיק.”
הוא התיישב על המדרכה, הוריד את ראשו והחל לבכות. דמעות זלגו על פניו המאובקות, ידיו רעדו. כשהמשטרה שאלה אותו מדוע, תשובתו הייתה עמומה, כמעט לחישה:
“זו הייתה המכונית של בני.”
דממה השתררה בן רגע.
בנו מת בתאונה רק לפני שבוע. הטנדר שחנה מולם היה זה שסיים את חייו. האיש לא היה מסוגל להסתכל עליו. בכל פעם שעבר, הוא ראה את הדם על המתכת, שמע את חריקת הבלמים האחרונה באוזניו.
והיום, עם שחר, הוא פשוט לא יכול היה לסבול את זה יותר. הוא לקח פטיש והתחיל להכות. להכות עד שלא הרגיש עוד את הכאב.
השוטרים עמדו בדממה. אחד הסיט את מבטו, אחר ניגב את עיניו. איש לא ראה בו פושע – רק אב, הרוס מאובדן.
כשהם הסיעו אותו משם, הוא פנה חזרה למכונית המקומטת ולחש,
“אני מצטער, בני… לא התכוונתי שתיפגע.”
והרחוב שוב טבע בדממה – מהסוג שבו כאב נשמע חזק יותר מכל צרחה.