השעה הייתה בסביבות שש בבוקר. פתחתי את הדלת כדי להכניס את אוויר הבוקר הקריר ו… קפאתי. בקצה החצר, ממש ליד המרפסת, עמדה דובת אם. גדולה, מותשת, רועדת. נשימתה הייתה כבדה, ועיניה היו לחות, כאילו בכתה. זה לא היה מראה של טורף. זה היה מראה של אם שאין לה לאן ללכת.

רציתי לטרוק את הדלת, ידי כבר הושטה יד לאקדח, אבל לא יכולתי. לא היה שום זדון או איום במבטה. רק תחנונים.

היא צעדה צעד אחד, ואז עוד אחד, והניחה בזהירות כדור פרווה קטן לפניה. הגור שכב ללא תנועה. הדובת האם צעדה צעד אחד אחורה ופשוט הסתכלה עליי.

כך החל בוקר שלעולם לא אשכח.

מתנה שהושארה ליד המרפסת

הגור היה זעיר, רזה, בקושי נושם. דם כהה ויבש היה על כפו. חזהו בקושי התרומם, אבל ליבו פעם. אמרתי בקול רם, בלי לדעת למה:
“אנסה לעזור, בסדר?”

הדובה לא זזה. היא פשוט ישבה שם, צופה, כאילו הבינה כל מילה.

עטפתי את התינוק בזהירות בחולצה ונשאתי אותו לתוך הבית. הנחתי תנור חימום בקרבת מקום ובניתי קן חם ממגבות. הרטבתי את שפתיו בטיפת מים חמים ודבש – הוא זע קלות. התקשרתי לווטרינר שהכרתי, מארק:
“דובה נטשה את הגור שלה במרפסת שלי.”

הוא עצר, ואז אמר בקצרה:
“אפור. אל תאכיל אותו בשום דבר כבד. חכה למשקם.”

בחוץ, הדובה עדיין ישבה, ללא תנועה, כמו שומר. בלי נהמה, בלי תוקפנות – רק סבלנות ואמון.

קרב על החיים

עד הצהריים, נשימתו הפכה סדירה יותר, אבל כפו הייתה נפוחה. טיפלתי בפצע, והגור פלט צעקה רכה – כלומר שהוא חי. הלכנו לראות מומחית לחיות בר, ג’ני.

“נשיכה של זכר בוגר”, אמרה לאחר שבדקה אותו. “זה קורה. זכרים הורסים גורים אחרים כדי להחזיר את הנקבה ליחום.”

קמצתי את אגרופי. ג’ני הוסיפה ברכות רבה יותר:
“הוא לוחם. הבאת אותו בדיוק בזמן. יש סיכוי.”

משמרת ביער

כשחזרתי הביתה, ראיתי אותה שוב. האם הדובה לא עזבה. היא ישבה ליד הכביש, בשקט, זהירה. נשאתי את המיכל עם הגור החוצה והנחתי אותו בקרבת מקום. היא הסתכלה עליו, אחר כך עליי, ושכבה בצד, כאילו בתפקיד שמירה.

לא ישנתי באותו לילה. גם היא לא. ישבנו אחד מול השני, כל אחת על צדה. בדקתי את נשימתו של הגור ולחשתי אל תוך הדממה:
“תחזיקי מעמד, מותק. את חייבת לשרוד.”

התערבות אנושית

כמה ימים לאחר מכן, הגיע שכנו של לארי, ראה את הדוב ושרק:
“השתגעת? היא פראית!”

ואז הופיע הסגן:
“הפקחים כבר יודעים. אם הם יגלו שאת מגדלת חיה פראית, הם ייקחו אותה. וזה לא מובטח שהיא תהיה בחיים.”

ידעתי שהגיע הזמן לקבל החלטה. הגור התחזק, כבר אכל פירות יער ספוגים, דרך על הרצפה והתנדנד בצורה קומית. הוא לא פחד ממני.

חזרה

נסענו לתוך היער. הנחתי את המנשא וצעדתי אחורה. האם הדובה הגיחה מבין העצים – בשקט, במלכותיות, כמו צל.

הגור הגיח, הריח את האוויר והביט בה. היא ניגשה, הריחה אותו, ואז הסתכלה עליי. ופתאום, היא דחפה את הגור לעברי.

לא האמנתי למראה עיניי. זה היה כאילו היא אומרת:
“הוא שלך עכשיו.”

ואז היא פשוט נעלמה בסבך. בלי נהמה, בלי קול.

בין עולמות

חלפו חודשיים. האם הדובה מעולם לא חזרה. הגור גר בקרבת מקום – לא לגמרי מבוית, לא לגמרי פראי. הוא ישן מתחת למרפסת, יוצא ליער, אבל תמיד חוזר כשאני שמה את הקערה שלו.

לפעמים בלילה, הוא מרים את ראשו ובוהה בחושך – כאילו הוא שומע אותו איפשהו רחוק. ואני תמיד משאירה את אור המרפסת דולק.

הוא גדל. חזק, זהיר. מקומו הוא בין הטייגה הפראית לבין מגורי אדם. ונראה ששם אני גר עכשיו.