המספר הוא אב חד הורי חרוץ, הנאבק לפרנס את בתו בת השש, לילי, ואת אמו, שגרה איתם ומוגבלת בניידות. הוא עובד בשתי עבודות תובעניות בשכר נמוך: ביום, הוא חלק מצוות תברואה עירוני המטפל בצנרת שבורה ואיסוף אשפה; בלילה, הוא מנקה משרדים שקטים במרכז העיר. למרות המצוקה הכלכלית והדירה הצפופה והמסריחה, לילי היא מרכז עולמו והמוטיבציה שלו. התשוקה האמיתית שלה היא בלט, אותו היא רואה כשפה שלה ושמחתה. לאחר שראה עלון יקר, המספר הבטיח ללילי שתוכל להשתתף והקריב את צרכיו כדי למלא מעטפה שכותרתה “לילי – בלט” בכל שטר ומטבע שיוכל להרוויח.
שיא הסיפור סובב סביב הופעתה הראשונה של לילי. למרות לוח הזמנים הקפדני של המספר, קריסה גדולה בצנרת המים באחת מעבודותיו איימה לשבש את הבטחתו. הוא עבד במרץ עד הרגע האחרון ולבסוף צעק לממונה עליו שעליו ללכת להופעה של ילדו. רץ, ספוג עד העצם, ומדיף ריח של ביוב, הוא בקושי הגיע לרכבת התחתית. כשהגיע לאולם המלוטש, הוא התיישב במושב מאחור ותפס את מבטה של לילי בדיוק כשהבהלה החלה לעלות על פניה, והרגיע אותה שהוא שם. למרות שלא הייתה מושלמת, לילי רקדה עם חיוך בלתי ניתן לעצירה, והמספר חש תחושה עצומה של אישור ואהבה.
למחרת, חייהם השתנו כאשר המספר התעמת עם גבר לבוש היטב, גרהם, שצפה בהם ברכבת התחתית בלילה הקודם. בליווי אנשי אבטחה, גרהם הפחיד את המשפחה בכך שדרש מהם “לבוא איתנו” ואמר למספר “לארוז את הדברים של לילי”. למרות שזה התפרש בתחילה כאיום רשמי, כמו מצד שירותי הגנת הילד, גרהם תיקן במהירות את טעותו וחשף את מטרתו האמיתית. הוא מסר למספר מעטפה שנראית רשמית ובה ניירת למלגה מלאה ומכתב המסביר את התעניינותו בלילי.
גרהם גילה כי מעשיו נבעו מטרגדיה אישית עמוקה: מות בתו, אמה, מסרטן אגרסיבי. אמה, שגם אהבה בלט, הייתה בת גילה של לילי בתמונה המצורפת. גרהם הודה שבמשך שנים לא הצליח להגיע להופעותיה עקב נסיעות עסקים ופגישות רווחיות. הוא החמיץ את הופעתה הלפני אחרונה של אמה משום שסגר עסקה בטוקיו והבטיח לפצות אותה. על ערש דווי, אמה גרמה לו להבטיח “להופיע עבור ילד של מישהו אחר אם אביו יתקשה להיות שם”, והורתה לו: “מצא את אלה שמריחים מעבודה אבל עדיין מוחאים כפיים בקול רם”. המספר, ספוג מים ומריח מעבודה, תאם בצורה מושלמת את תיאורה.
הניירת הייתה הצעה מקרן אמה למלגה מלאה עבור לילי בבית הספר לריקוד שלה, דירה טובה יותר קרובה יותר לסטודיו, ועבודה קבועה כמנהלת מתקן עם משמרת אחת בלבד והטבות למספרת. ה”מלכוד” היחיד, הסביר גרהם, היה שלילי תפסיק לדאוג לכסף מספיק זמן כדי לרקוד על “רחבות ריקודים אמיתיות” עם מורים מוסמכים. לאחר שקיבלה את ההצעה, המשפחה עברה דירה והבטיחה חיים שבהם המספרת מגיעה כעת לכל שיעור ולכל הופעה. הסיפור מסתיים שנה לאחר מכן, כאשר המספר מרגיש שרוחה של אמה עדיין צופה בו, ומוחא כפיים לביטחון ולאושר החדשים של משפחתו.